אני חושב שאולי אם הייתי ממש מתאמץ , הייתי מצליח לכתוב ככה.
מה זאת אומרת ככה?
עצוב.
לכתוב משהו עצוב. מריר כזה.
הבעיה שמאוד קשה לי, אתה מבין?
אני ציני, וככזה , גם כשבאמת זולגות לי דמעות, אז הן מביטות בי
בחיוך וצוחקות עליי.
וזה לא שאני לא משתדל:
באמת שניסיתי לדבר על עצמי בחשיבות יתרה ובמילים גבוהות
מהלקסיקון הרשמי של אבשלום קור.
גם ניסיתי, לדבר על עצמי כעל אדם מורכב, בעל רגשות מסובכים
ורצונות מעורבבים בים של פסיכולוגיות בגרוש.
בשלבי יאוש שונים אפילו הפניתי את מכאוביי אל פסיכולוגית
מדופלמת אשר החליטה כי מלוא חופן דכאונותיי קשורים איך שהוא
לעובדה שכשהייתי בן 5, אמא לא נתנה לי כסף לקנות מדבקות של
חבורת הזבל.

אז לא, לא ידעתי כל כך מה גבולותיי.
סתם הייתי אני, חוזר בלילות הביתה, מסתכל על עצמי במראה
לפעמים, מביע רגשות פה ושם.
והשנים עוברות, והזמן בינתיים רץ לו, משאיר אותי הרחק מאחור.
עם אותם חששות, עם אותם לבטים, ושום דבר בעולם לא מצליח לשכנע
אותי להאמין בו בלב שלם.
לא ברוחניות בגרוש, הממצה את עצמה במשפטי הבטחה של "להיות
מאושר".
חוכמה גדולה.
אילו אני הייתי מעביר את הסדנאות אושר האלו, ומקבל 1000 ש"ח
מכל תלמיד בסדנה של 3 ימים, גם אני הייתי מאושר.

גם לא מאמין בתמימות של בני האדם.
אם יש משהו שאפשר ללמוד מפסיכולוגים, הוא ששום דבר לא ברור
בעצם,וכך נותרתי מבולבל עוד יותר.

היה לי יותר קל אם הייתי מאמין במשהו.
אולי אם הייתי יכול לשקר לעצמי, לשכנע את עצמי בכל כוחי.
אבל בלילות כשאני חוזר הביתה, אני בסה"כ צוחק.
אולי כן צחוק מריר.
כי את האמת, רק אני יודע.
ואולי גם אתה.
כולם שיקרו
כולם משקרים
וכולם ישקרו
אתה בסה"כ צריך לבחור לאיזה שקר להתייחס יותר
ולאיזה שקר, להתייחס קצת פחות.