תחשבו שהחיים הם בעצם מאה ימים ושבעצם כל דבר חשוב בחיים שלנו
נקבע על ידי מחזורים של שבע כלומר כל דבר חשוב באמת קורה כל
שבוע.
אז אני עכשיו בשבוע השלישי לחיי כלומר אני בעשור השני של חיי.
ואני חייבת לומר כי שמתי לב שההתבגרות היא מעין הכרח. אני
זוכרת איך בגיל חמש רציתי להיות בת שש ובגיל שש בת שבע וכן
הלאה עד גיל שמונה עשרה אז כבר הגעתי למסקנה שטוב לי איפה
שאני, וכבר לא רציתי להתבגר כל הדברים הכי טובים קרו באותה
שנה, אמרו לי שכשאני אעבור את גיל עשרים ארצה לחזור לנעורים
שהיו לי ואיבדתי אבל אני כבר בגיל כזה רוצה לעצור את השעון.
כבר לא מעניינות אותי האפשרויות שבאות עם הגיל ואם יכולתי
הייתי נשארת בת שמונה עשרה אבל אני לא יכולה לכן מה שנשאר לי
זה להוציא את הטוב ביותר מחיי. וכפי שבריאן אדמס שר באחד
משיריו:eighteen til i die:
wanna be young the rest of my life/ never say no- try
anything twice/ 'til the angels come and ask me to fly/.
cant live forever - that's wishful thinking/  who ever said
it must of bin drinkin'/ don't wanna grow up- I don't see
why/ gonna be eighteen 'till i die
אם היו אומרים לי שיכולתי להישאר עוד כמה תקופות בת שש עשרה
או שבע עשרה  הייתי עושה זאת בשמחה ולא מתחרטת לרגע .
השבוע הראשון לחיינו מתבזבז, אנחנו מבלים את רוב זמננו בשכיבה,
אכילה וצרחות ולא ניתנת לנו הזדמנות ממשית לחקור את המרחב אלא
רק את הסביבה הדלה של חיינו שבה האטרקציה הכי גדולה היא הליכה
לקניון.
אני מרגישה שאת היום השמונה עשרה שלי איבדתי אי שם באיזה מקום
השנה חלפה עלי ולא הספקתי או ראיתי כלום. כלומר הרגשתי שהיא שם
אבל לא ממש הצלחתי לחוש ולטעום ממנה כנראה שזאת השנה שאני באמת
מרגישה שהתבזבזה. עם הזמן הבנתי שהערצתי נתונה לאנשים שעושים
כל דבר, אותו אני עצמי לא עשיתי, ונטוע בי הפחד הגדול ביותר
שלי שאני גם לא אספיק לעשות אותו לפני היום המאה. אם לפני פחות
משלושה ארבעה ימים הערצתי הייתה נתונה לואן גוך, איינשטיין,
ועוד. כיום היא נתונה לארכיאולוגים, כתבים, חוקרי ארצות, אפילו
לזמרים ולשחקנים, שהרי הם אלה שניתנת להם ההזדמנות והאפשרות
לחקור את העולם והדימיון. ואילו אני, אני מפחדת מהלא נודע
מפחדת לנסות דברים חדשים מהפחד שאני לא אוהב אותם, אבל כשאני
חושבת על כך האם לא זה כל העניין העולם אינו ורוד או כחול של
תינוקות יש בו אפור, אדום, שחור. וערבוב כל הצבעים האלה ביחד
נותן את החיים עצמם ורק כשאנחנו צוללים אל תוך ערבוביית הצבעים
ומנסים הכל, לא מפחדים מהכאב הדמעות הכעס שהרי הם כולם
מעורבבים בחיינו אם נרצה ואם לא, אז לא עדיף לקבל אותם כמו שהם
נקיים אפילו טהורים, לא מלאכותיים ולא לחכות להיווצרותם מתככים
חסרי כל תוכן?