השאיפה של שחר הייתה להיות מאושרת. זאת אומרת, זאת שאיפה של כל
אחד, אבל אצלה זה היה ממש כרוני. זאת הייתה אצלה מן מטרה כזאת,
שכמו כל מטרה אחרת צריך לממש, ובגדול. שחר דאגה להשקיע
בלימודים שלה, להשקיע בחברים שלה, להשקיע בכל עשרות התחביבים
שלה, וכמובן גם דאגה לעשות דברים למען הזולת - כי נתינה מביאה
סיפוק, וסיפוק מביא לאושר.
הייתה לה תוכנית שלמה שכזאת - התוכנית לקראת האושר. בכל יום
היא דאגה להוסיף לה עוד סעיפים. ובכל פעם שהיא הייתה מסתכלת על
התוכנית היא הייתה מתמלאת גאווה. כי שחר היא לא רק אחת שמדברת,
היא אחת שבאמת עושה דברים עם החיים שלה. והיא ידעה שאם לפתע
היא תמות (רק לעיתים רחוקות היא הייתה שוקעת במחשבות כאלה), אז
בהספד יהיו לאנשים הרבה דברים להגיד עליה ועל הגישה החיובית
שלה.
היא הייתה בן אדם אופטימי. היא באמת האמינה שבסוף הכל יסתדר
לטובה, ושיש בחיים מספיק רגעים יפים באמת ששווה לחיות בשבילם.

אתמול שחר הייתה ממש נסערת. היא לא הסכימה לומר לאף אחד למה,
היא לא רצתה שיראו שהיא בוכה, אבל היא לא ממש יודעת להסתיר.
נועה ממש שונאת לראות אותה ככה. "הילדה הכי יפה בגן" בוכה. היא
ניגשה אליה ושחר רק אמרה שהיא פשוט בתקופה כזאת, שהיא נשברה
והיא צריכה כמה ימים להיות לבד. "עוד שבוע שבועיים ככה" היא
אמרה "אני אחזור לעצמי, אני אהיה בסדר". תמיד היא עשתה את זה.
התנתקה לכמה ימים מהעולם, לא בשביל לנתח דברים או משהו. היא
פשוט ישבה לה בחושך והסתגרה עד שהגיע עוד פרוייקט שהיא יכלה
להשקיע בו את כל כולה.
כשנועה שמעה אותה שוב אומרת את המשפט הזה היא כבר לא ידעה מה
לעשות.  היא רק צעקה שלא אכפת לה מאוד שבוע שבועיים ושגם לשחר
לא צריך להיות אכפת, ושעכשיו צריך להיות בסדר ולא רק אח"כ.
אבל שחר רק הסתכלה עליה באופן מוזר מבעד לעיני הזכוכית שלה
כאילו היא דיברה באיזו שפה זרה. לאחר מכן היא פרצה בבכי עוד
יותר גדול. נועה הרגישה רע והתרחקה ממנה.
מה שנועה לא ידעה זה שלשחר יש תוכנית שלמה איך להיות מאושרת,
ושה"עכשיו צריך להיות בסדר" הוא לא חלק ממנה, ושנועה ניפצה לה
את התוכנית לרסיסים, ושעכשיו היא צריכה להכין אחת חדשה. או
שאולי לא?