לפעמים נמעס לי לחיות עם הרע והדיכי והשחור שכל כך מציק כל
הזמן - שלא תחשבו שאני איזה ילדה מוכה שתמיד רע לה.
אומרים לי למצוא את הטוב אבל את זה לא תמיד אפשר למצוא אצלי שם
בראש איפלו הרחק שם בדבר המיניטורי שאצלנו כאן קוראים
לזה...מוח.
הדבר שעובד לי הכי טוב בזמנים כאלה הוא הדמיון המפותח שלי,
שבעזרתו אני משלימה את כל החסר ומתרחקת מהשחור שתקוע לי אי
שם.... הבעיה הכי מעצבנת בכל הסיפור שכל פעם שאני משתדלת לשכוח
מהכל ולהכנס לאשליות, מישהו נדחף בדלת או הטלפון מצלצל זה קורה
בתדירות מאוד גבוה!  ואז כשסוף סוף יש שקט, אני מדמיינת...
לדוגמא....הוואי,  מלא דקלים, מים בצבע תכלת שקוף מחלחלים לי
מתחת לרגליים, הצליל הזה של הים- הרוגע, אני מסתובבת מתבוננת
טוב ורואה שם רחוק חבורת אנשים עטופים בשרשרות פרחים, אני רואה
שהבחורים מנגנים בתופים לפי הקצב והבחורות רוקדות עם חצאיות
פירוחניות , אני אפילו מצליחה לשמוע את המוזיקה הנעימה המתנגנת
שם, אני מרגישה מין לחץ מוזר על כף היד שלי, אני מסתובבת לצד
ורואה אותו- הבן אדם הכי יפה שראיתי מימי חיי הוא יושב על החול
על ידי כל כך קרוב אלי , אני מחייכת אליו את החיוך הכי מאושר
שיש לי, הידיים שלנו שלובות.
בשניות הסצינה משתנה , אני רואה אותי ואותו יושבים יחד בתוך
איזה מסעדה והוא בחליפה ואני בשמלת ערב שחורה ואנחנו שוב
מחזיקים ידיים אני מסתובבת שוב נפגשת במראה של הים שלמרות
שחושך בחוץ הוא נשאר בצבע תכלת , ואנחנו יושבים לאור הנרות -
לבד- לבד בכלללל העולם- לפחות לרגע הזה- הוא לוקח אותי ומושך
לרחבה שבה מתנגן
ברגע הזה סולאו מדהים, אני קמה ופתאום אנחנו כל כך קרובים...

דלינג דלינג...(צילצול טלפון)

לאאאאאאאאאא!!!!!!!!