קמתי בבוקר ועם נשימתי הראשונה רציתי למות. היה ריח נוראי
באויר. שאפתי מלוא הריאות את הסירחון, כדי לנסות לזהות מהו
הריח הנורא, ולהפסיק את מקורו, כי כמו שאומרים הבעיה לא תפסיק
אם לא תשמיד אותה מיסודה. אבל לא זיהיתי בכל שאיפה ושאיפה חדר
האויר המזוהם כמו רעל יותר ויותר לריאותי ונדמה היה לי שאני
לאט לאט אני נאכלת מבפנים. קמתי לשטוף פנים, צחצחתי את שיני
והריח הזה פשוט לא הפסיק. הוא רדף אותי עד למטבח. שכחתי לציין
שהיה יום שבת והתכונתי להשאר כל היום בבית. הלכתי לחדר של
ההורים שלי והזוועה היתה גם שם. בכל קצה של הבית בכל פינה אין
אף דרך שבה אוכל לבטא איזה נורא היה הריח שהיה בביתי. ידעתי
שזה לא ממני, כי אני דווקא התרחצתי אתמול בלילה, ומאז לא עשיתי
שום דבר מיוחד, וכמו שאומר חבר שלי נועם, "למה צריך להתרחץ?
כבר התרחצתי אתמול, ומאז לא עשיתי כלום!". אצלו זה לא נדיר
שהוא לא עושה כלום, אז אני מאמינה לו. בכל מקרה סבלתי. ממש לא
הצלחתי לנשום. הלכתי בכל הבית עם אטב של כביסה על אפי, ואז אחי
התעורר. פתח את דלת חדרו, והריח הפך להיות עוד יותר חזק. ממש
בלתי יאומן שזה כזה מסריח. מה זה? כבר לא יכלתי יותר. הפכתי
לעצבנית, התחלתי לרוץ בבית מפינה לפינה. "אני רוצה אוויר צח!
אני רוצה אוויר צח! אויר! תנו לי אויר!". הלכתי לאח שלי שבדיוק
עמד במקלחת וצחצח שינים, וצעקתי "מה יש לך בחדר?". הוא לא ענה.
אז אזרתי אומץ, ותאמינו לי שאומץ רב מאוד היה דרוש לשם כך,
ונכנסתי לחדר של אחי. שם היא היתה, מונחת לה על המיטה, החברה
של אחי.