דרור בלומברג / ה ב ד י ד ו ת |
כשאיש אינו יורק לכיווני
הבדידות היא כלב
שמרכין ראשו בצער לרגלי
הבדידות זורקים לה עצם
והיא חוזרת נאמנה
הבדידות שלי נשברת
רכה ונטולת כל אמונה
ובלילות כששנינו מותשים
שיכורים מרוב בדידות
לירך רכה אנו מייללים
למען כף ידך נדרדר
לזנות...
(19.5.02)
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|