בדיוק עכשיו, בזו הדקה, סופית נמאס לי מאהבה.
למה לי לבזבז תאי מוח שימושיים על זיכרונות לא מעשיים.
איפה ישבנו ושתינו קפה, ואיזה פרח נחשב בעיניה יפה.
איזה שיר גורם לה לבכות ואיזו מילה מוחה את הדמעות.
מה היא אמרה לפני שאתמול נפרדנו, ולמה בדיוק היא התכוונה
כשהצטלמנו.

למה לי לחשב כל צעד שהיא עושה ולנסות למצוא בו את הרמיזה.
החלומות שחוזרים וחוזרים, ושרק בבוקר לאט נמוגים.
ההרגשה המוזרה שבבטן עוברת כשהיא במחשבתי נתפסת.
והמילים שרוצות כל הזמן לצאת, מסודרות כבר למשפטים ובסוף
נעצרות במחסום של לבטים.

ובסוף לאחר זמן לא ארוך כל כך, אני חושב שאולי בעצם יכול לצאת
מזה משהו מוצלח.
ואז אני חוזר לאותה השגרה, וחושב כל היום על אותה הבחורה.
מתחיל לגשש, בודק אפשרות ודג כל סימן קטן להיענות.
ורק מחכה לאותו יום שבו תבוא האחת ויתגשם החלום.