האהבה שלי היא אגואיזם -
כי כל המפזר אהבתו,
תשוב אליו ריקם כשנאתו,
כי איש אינו אוהב עוד אלטרואיזם.

האנשים האחרים הם בשבילי,
כי לי צרכים והם חוליית ביניים.
הם קיימים למעני ובגללי,
ובנפשי אני חושב זאת גועלי,
אך מתקשה השתחוות אפיים.

הם מחזירים לי ואף אוהבים אותי;
אני רואה זאת כחולשה, הם מקנאים
שעליהם עליתי פי אלפי מונים,
אך לא מראים זאת לארשתי.

כשיש לי אינטרס, אני תמיד
מוכן לתרום דקה ולבזבז שעה -
כי השקעה זו משתלמת בעתיד,
כשאצטרך מהם את העזרה.

אני רוצה שמישהי תאהב
אותי, רגיש ומקונן ודיכאוני;
אך לא יפריע אם תשכב,
ורק תגשים לי את הדחף המיני.

כי לכולם יש - וכי למה שארגיש
כברווזון כה מכוער בין ברבורים,
שבאונם נוטלים מן האדיש,
ולרגיש "נחזיר לך," אומרים.

לכן המחויבות אינה. חישוב
החליף האהבה, כעת חלל
פעור במקום הרגש. לא ישוב
לפרוח הוא, מה גם שלא נשתל.

וכך יושב אני, שוקל האינטרס,
ורק דבר אחד את דעתי מצמיא -
האם יקרה שפעם יפלס,
רווי חשש, מרנין, חדש, תוסס,
בתוך נפשי, לעין מצפון כועס -
רצון לא לאהוב עוד את עצמי?