תרגום משיר של ורה עינבר שנספתה במצור על לנינגרד ב-1943
בחדר המיון של בית חולים,
שרועים הקורבנות, הובאו לשם בינתיים.
כל הפנים והקולות העמומים -
לא אתאר. ילדה בלא עיניים
(הן התמלאו בזכוכיות ורסיסים)
בוכה על כך שהיא עדיין בחיים.
יש רגשות בנפש האדם
שלה ראוי בהם להתהדר ולהתגאות.
אך לא כעת. כעת אינם
אלא מטען חורג בחציית הנהרות.
כעת נותר רק רגש הנקם.
אך המסורת מתקשים לזכור;
מן המקרא סטינו, שם -
מיתה נגד מיתה, קשה אותן לספור.
מפני האדמה יהיו מאות אויבים
שיימחו - על כל אחד מן המתים.
אנו ננקום על הנערים והזקנים:
על הקשישים שנכפפו בקשת,
על ארונו של ילד קט, חורשת
הנקמה, על כינורות רמים.
אנחנו הומניסטים, בהחלט!
ומוקירים הנאורות כעת;
[...]
אך הומניזם לא מצאנו במבט
כואב, עצוב, בוכה ומיתמם,
על האויב את מולדתנו מטמא,
על יד פוחז נכנסת למקלט,
ואת ראשו של בעל בית מתגונן
עורפת, והורסת את הקן.
לגאול את העולם ממגפה -
זה הומניזם! זו השאיפה.
תרגום משיר של קונסטנטין סימונוב שנכתב ב-1943
אם אתה לפאשיסט החמוש
לא רוצה לאפשר לחוש
אשתך וביתך ואימך,
כלומר כל סימני מולדתך, -
דע כי איש אותה לא יציל,
אם אתה אותה לא תציל;
דע כי איש אותו לא יפיל,
אם אתה אותו לא תפיל.
כך שהוא - אז הרוג אותו -
לא אתה, על הארץ יכרע,
כך שלא בביתך, בביתו
התייפחות על המת תישמע.
הוא רצה בכך, זו אשמתו, -
וביתו יישרף, לא ביתך,
תישאר אשתו, לא אשתך
אלמנה, לבכות מותו.
ובבכי תיכלם לא אימך,
אלא זו שהולידה אותו,
משפחתו שלו, לא שלך,
תחכה לו והוא לא יבוא.
אז הרוג לפחות אחד!
אז הרוג אותו כבר, מהר!
אם תראה נוספים, אל תפחד
להרוג מהם עוד יותר! |