איך לדבר כזה ג-ד-ו-ל יש מילה כזאת קטנה?
מילה קטנה עם משמעות כל כך גדולה,
שונאת לדבר על הנושא הזה למרות שבארצנו הקטנטנות המוות הוא
נושא שלוקח הרבה מקום, לצערי הרב, כידוע לכל בן אדם נורמלי
בארצנו שהמצב פה חמור.
לא פעם, לא פעמיים ואפילו לא שלוש מצאתי את עצמי פותחת טלויזיה
ורואה שם איזה שדרן מסכן שכפו   עליו לבשר את החדשות המזעזעות
לאומה...פיגוע, פיצוץ, מחבל מתאבד...
אז המוות...מה בעצם אדם חושב כשהוא שומע את המילה הזאת?
הדבר הכי מפחיד שאני יכולה לחשוב עליו, אפילו יותר מהמורה שלי
לביולוגיה.
כל הפחד שלי בדבר הוא שאני לא יודעת מתי זה יקרה, וזה מלחיץ
אותי כל כך, רק אם ה' היה נותן לי רמז מתי הדבר הנורא הזה יכול
לקרות, הייתי הבן אדם הכי אדיש בעולם, כי מה איכפת לי בעצם אם
אני יודעת שיש עוד כמה שנים טובות לחיות.
ומה קורה אחרי? יש את האנשים (המתים) האומללים האלה שאף נפש
חיה לא באה לבקר את קברם, אולי מדי פעם בא איזה כלב לחרבן ליד,
זה מזעזע אותי!
לעומתם יש את האנשים שאחרי שהם מתים, כל הסובב אותם מתהפך, והם
נעשים להכי מפורסמים שיש, ישר מפרסמים אותם בכל מקום, קוראים
את היומנים הפרטיים שלהם ופותחים להם את הנשמה (שכבר אין)
לקהל.
ומי בעצם הרשה להם? מי נתן להם את הזכות להכנס לפרטיות של האדם
לא חשוב אם הוא מת או חי. למרות כל הרצון הטוב...חאלס!
אדם צריך לשמור על פרטיותו בלי שבסוף מישהו יפתח הכל.
מה הבעיה למות בכבוד בעולם הזה, בלי הגזמות לא לפה ולא לשם...
מלא פעמים אני מזכירה את האימרה המפורסמת בימינו- "אני רוצה
להתאבד" ואכן לפעמים תוקפות אותי הרגשות שכל הרע נגמר כשהבן
אדם מת. אבל המחשבה הזאת חולפת, לפעמים נשארת שם למספר דקות
לפעמים אף לשעות אך בחיים לא אחשוב באמת לבוא ולקפוץ מהחלון או
כל דרך התאבדות אחרת, לא רק מתוך רחמנות על מנקה הרחוב המסכן
שאחר כך יצטרך חודשים לנקות את הג'יפה של הדם המרוח- יאק אלא
גם בגלל העובדה שזה הסוף! בחיים לא ארצה למות!!!
אולי אני שונה אבל אם אצלי מישהו מהמשפחה שלי יתפוס אותי אומרת
את המילה "מוות", בטוח ישר יקחו אותי לפסיכיאטר או לאישפוז
דחוף , כי למרות כל החרא שבזה אני תמיד אשאר הילדה הקטנה
והתמימה של אמא ואבא שבכלל לא מכירה את המילה מוות.