עומד אני מעל הר אפר, עוד עשן מתמר למרומים.
ריח הבשר החרוך באפי, עצמות מפוזרות לכל עבר.
חום השמש מהטל בי לרגע, רואה אני דברים... דברים שאינם באמת.
שעות העבודה המרובות מתישות ויכולות לרוקן אדם מהרצון לחיות.
עוצר אני לנוח... רק עוד קצת, עוד מעט ואגיע לדרגש, אבל לא.
נראה שהופיע כך פתאום... משום מקום... והוא קורא לי לקום,
הצורר מדרום מזרח.
הצורר מדרום מזרח הוא אדם נחות שבהנף יד קיבל את הכוח... הכוח
לשלוט באנשים.
מזוהם ומצחין מדדה אני לכיוונו, רוצה אני לצעוק, אבל יודע אני
שאסור.
"קובי" הוא קורא, ואני משיב בכניע מוחלטת, "כן, איציק".
"קובי" אינו שמי האמיתי הוא קורא לי כך לשם שעשוע הוא אמר לי
פעם ש"קובי" זה שם מזרחי עתיק ושעלי לשמוח על מזלי הטוב
שקיבלתי את השם הזה ממנו.
הוא אמר לי "קובי, זהו נגמר היום, הולכים הביתה. רמי יבוא
לאסוף אותך עוד מעט",
דמעה של אושר עלתה בעיני ומחנק התרגשות בגרוני.
הגעתי הביתה בכאבים איומים נשכבתי במיטתי ושם עודני שוכב בכאב
עד עצם היום הזה.