עוד חורף עבר. הדשא הוריק מחדש. עוד משפחות נוספו למעגל
האבטלה, הילדים שלי קיבלו עוד תעודת הצטיינות, אהבות חדשות
פרחו ונכזבו, וכדור הארץ הוסיף להתחמם.
ואני עדיין חיה, עם קצת פחות שאלות קיומות ועם פחות תשובות.

אני עדיין רואה את אותו עלם זהוב שיער באוטובוס בדרך הביתה
מהעבודה.
ושוב הלב שלי הולם בשניה בה הוא מביט בי, מזהה אותי באותה צורה
בה אני מזהה אותו.
פעם נוספת קוסם לי הרעיון שיש דברים בעולם שתמיד ישארו שם
בשבילך. לא משנה כמה חסרי משמעות הם, מקומם בחייך קבוע ויציב
גם אחרי התמורות הכי גדולות שתעבור.
זה דבר שנוח להיזכר בו, אך מאידך, הוא מזכיר לך מחדש את הפשטות
של הדברים שבעיניך הם הכי משמעותיים בעולם, ולעיתים גורם לך
לנוע בחוסר נוחות בכיסא לאור ההבנה שאינך אלא עוד ילד מבוגר
שבשלב מוקדם יותר בחייו שאף לטוס לירח, להיות בלרינה, ראש
ממשלה או בעל מפעל לשוקולד (להגיע להיות מה שאתה רואה ולא מבין
איך מגיעים אליו).
והיום - אתה פקיד קבלה בסלון לטיפוח ויופי, אחרי שירות צבאי
כפקיד קבלה בלשכת הגיוס, וכל שאר הדברים שהיו לפני ששכחת שיש
לך שאיפות והרמת ידיים לטובת הנוחות הבסיסית.

בקרוב אלחץ על כפתור וארד בתחנה שלי, אנשום אויר לילי ואעיף
מבט חטוף בפיסת הים הנראית לעין מבעד לעצים שמצטופפים בגן (מזל
שלי שלאהבת חיי לשעבר יש טעם בבחירת שכונות).
אכנס הביתה ואשאל את הילדים בהתעניינות (כמובן שבהתעניינות) אם
הם הכינו את שיעורי הבית ואם הם רוצים משהו לאכול.
והם יגידו: "לא, אמא. היום אנחנו נדאג לך. הניחי את רגליך על
הכיסא ושבי בנחת. את רוצה לראות טלויזיה? להקשיב לאלבום
מהנעורים שלך? אולי נקריא לך סיפור על זהבית ושלשת הדובים?".
אני אחייך ואהיה מבסוטה. לא אענה, והם יבינו לבד שאני רוצה
שיצאו מהבית, יקחו איתם את אביהם, יגייסו את אותו זהוב שיער
שכרגע יושב מולי, ישימו את האלבום של מאמאז אנד פאפאז, וישכחו
ממני להערב.
לשכוח מהם להערב.
"או, כמובן. מיד, אמא."

המיטה התמלאה בורדים באורח פלא, ואני מושלכת עליה באלגנטיות,
כמו בפרסומות לתחבושות היגניות.
זהוב השיער מקרב שפתיו לשפתי ונושק להן, כמו שלא נישקו אותי
מאז החתונה.
בעדינות וברכות הוא מפשיט ממני את החולצה ומלטף לי את הבטן
בחושניות. פותח את הריץ'-רץ' שבמכנסיים שלי, ומזכיר לי שבגיל
17 חשבתי שבחיים לא אלבש מכנסיים כאלה כי הן נראות נורא גם על
סינדי קרופורד. כאלה שנמתחות מלמטה.
אנחנו מתגלגלים על המיטה ומתנשקים בלהט. אני מפשיטה ממנו את
החולצה והמכנסיים, וממששת בעונג את גופו השרירי.
עוד רגע אחד ושנינו עירומים לגמרי.
כבר שכחתי איך זה להרגיש עירומה. לא בגלל שלא התפשטתי במשך 15
שנות נישואיי, אלא כי גם ללא בגדים אני מרגישה לבושה בעיני
בעלי.

אני פותחת את עיני, ורואה אותו. מביטה עמוק בעיניו, ומתרגשת
מהמחשבה שהוא מרגיש כמוני. מקווה להרגיש ברגע הבא אותו בתוכי.
לפתע, הוא מסית את מבטו ממני, לוחץ על הכפתור, צלצול נשמע,
ובקרוב הוא ירד מהאוטובוס.
שוב משתלטת עלי ההבנה שבעוד רגע אכנס הביתה, אצעק על הילדים על
שלא הכינו את שיעורי הבית, הם יבקשו ממני לבשל ואני אכעס על
החוצפה שלהם, נשב ונצפה ב"גלגל המזל", הילדים יחממו איזו ארוחה
מוכנה של טבעול, כולם יהיו שבעים ומרוצים, כל אחד לחדר השינה
שלו, חוץ ממני ומהבעל שחולקים את אותו אחד, הילדים יקראו את
אותו סיפור אגדה שלא אכפת להם שהוא חוזר על עצמו כל לילה, אני
והבעל נתה אהבים, ללא ורדים על המיטה וללא ההרגשה של להיות
עירום, נירדם, ומספר שעות אח"כ נתחיל שוב את אותה תבנית.

אז הפעם אני מחליטה, לא עוד.
אסיים עוד יום עבודה בשביל שאוכל לעלות על האוטובוס באותה שעה
עם זהוב השיער, ובסופו אגיש מכתב התפטרות.
אני ארד איתו באותה תחנה ואנשק אותו כמו שלא נישקו אותו מאז
שהתחתן.
נתה אהבה מלאת תשוקה ורגש. נברח, ונקים שגרת חיים חדשה. אולי
אני אלך לאוניברסיטה ואלמד אסטרופיזיקה.
הוא יבשל לי, ולא יהיו לנו ילדים.
אני לא עוד אהיה נתינה של הפנטזיות שלי, אלה שהידיעה שהן תמיד
ישארו באותו מקום מרגיעה אותי, ולא אתן להן לשתק את התשוקה שלי
לחיות.

אני שוב בעבודה. עדיין נתקלת באותן נשים מתוחות פנים ומכוסות
באבקה בשלל צבעים.
אני כבר מרגישה ברוח השינוי. אני מחייכת לכולן. גם לאלו שאני
שונאת. לא כי אני צבועה כמותן, אלא כי אני יודעת שהחל מהשעה
20:50 לא אצטרך לסבול את פרצופן שנית בכל חיי. הן ישארו תקועות
כאן עם הפנטזיות הלא מוגשמות שלהן, בעוד אני אגנח למגע החזק
והרגיש של העלם זהוב השיער.

השעה הגיעה.
ליבי הולם בעוצמה שלא הגיע אליה כבר שנים, ואני יודעת שהפעם יש
לי אומץ לעשות את הלא-יעשה, כי אין לי מה להפסיד.
אני עולה על האוטובוס, ומחכה שנתקרב לתחנה הבאה.


הגענו, והוא לא שם.



הוא בטח הוציא רשיון נהיגה.