[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שקד תומר
/
ילדת-עטלפים

פעם הבטתי החוצה מחלון חדר השינה שלי.
בפינת שני רחובות שנפגשים ליד מגרש כדורסל וילדים, מכוסה צל
ירוק-כהה ועצים נמוכי ענף.
בשעת דמדומים, בין שקיעה של שמש לזריחה של פנסי רחוב.
באור כתום בו נמסכים צללי המכוניות, וגלים מכניים של מעברם ממך
והלאה, מתרפקים ועוזבים חוף
של אוזניים קטנטנות שמכוסות כמעט לחלוטין בשיער שחור ופרוע.
מכונסת בתוך עצמה, ראשה מורכן לעיתים קרובות אל המדרכה ורק
כשנישא קול רם של אם מאחד מהחלונות ברחוב, מרימהו ומקשיבה.
כעבור כשנייה הוא שב למצבו הטבעי סמוך לאדמה.
נטשה  ילדת-העטלפים.
קטנה, יושבת בשיכול רגליה על ספסל שבור בחלקו. ירוק מתקלף מעץ
אלון ישן, היא מחזיקה אפרסק רקוב בידה הימנית. מושיטה אותה
מרחק קטן ממנה והלאה, כף היד פונה אל האוויר שנישא אל השמיים.
אחת לכמה דקות הבזק של מבט אל הצללים שסובבים שם למעלה, שחוזר
מייד למדרכה.




מעל העצים, חוברים אל שמי הלילה המבססים את חשיכתם מעל הרחוב.
נקודות קטנות של חושך מרוכז, נעות בין הנקודות הלבנות של
הכוכבים. הן ינועו כך כל הלילה, נטשה תביט בתנועת הכוכבים
האיטית ותראה כיצד הנקודות השחורות הללו נעות בתיאום מושלם
עימה. כך נכון להיות,
ונטשה שקטה. הפרי שבידה נוטף עסיס חמצמץ ודביק. העסיס זורם
מתוך כף היד הפתוחה, במורד השקע שבין הגבעה שליד האגודל לבין
החלק הנמוך יותר שנמצא בשמאל כף היד שלה, הוא משתהה לזמן קצר,
ואז כמחליט לצאת להרפתקאה של חייו ממשיך לזרום בעודו צובר
מהירות. אל מתחת לפרק היד ובמורד הוורידים שמוליכים למטה. עד
למרפק יגיע בדרכו התזזיתית עקלקלה, ושם אולי ימצא מנוחה לשעה
קלה.
למרות זאת נטשה יודעת שמנוחה זו אשליה היא בלבד. לכל דבר יש
מקום אחר אליו עליו להמשיך ולזרום, גם לזרזיף של מיץ על זרוע
של ילדה. כשהוא יבין את זה בעצמו הוא ייכנע לעולם, פשוט ירפה
מכל מגע וישקע אל המשיכה שאין בה שליטה, אל האדמה.
מחשבותיה של נטשה שקטות כל-כך עד שהיא אינה מצליחה לשמוע חלק
גדול מהן, בעצמה. לא לשמוע לגמרי, אבל להרגיש במגען. בצבען
האפרפר כמו שרידי האור שנעלם זה מכבר מאופק הרחוב וחייה.

יום אחר לא יהיה כל פרי ביד שתושט גבוה אל השמים, שתתחכך
באוויר השחור הקריר. לא יהיה כל עסיס שיזרום במורד המרפק וכל
אותם עטלפים שמכירים את ידה של נטשה וזוכרים את הטעם שניגר על
זרועה בבוא כל לילה חדש, ימשיכו לנחות אל ידה המושטת.
מצפים למצוא שם דבר כתום ואפרסקי, הם יופתעו להרגיש בנוזל אדום
חמוץ מתכתי שזורם מפרק ידה החתוך של נטשה.

יום אחד הבטתי מחלון חדר השינה שלי. לא בלי סיבה עשיתי את זה,
לפני כן שמעתי קול חודר וגבוה שלא שמעתי מעולם דומה לו. בפינת
שני-הרחובות הנפגשים ליד מגרש הכדורסל בו לא היה איש, ראיתי
דבר שלא הבנתי. דבר שחור ופועם שהיה כצל שלא מפסיק לנוע על
הספסל השבור בחלקו שליד המגרש.
רכב הרפואה שהגיע כעבור דקות מעטות סילק את השרצים השחורים
מפניה וגופה.
ממקומי הצלחתי לראות את השיער השחור והפרוע מוסט כדי לגלות את
פניה השקטות. לבנות כמעט לחלוטין חוץ מנקודות אדומות בודדות
שנצמדו לעורה פה ושם. החיוך היחיד שראיתי מעולם על פניה של
נטשה גילה את שיניה הלבנות, חיוך עדין כמו וילון שנע ברוח ערב
קרירה, ושפתיים נפוחות בצבע של מדוזה על החוף, או פנימו של פרי
הליצ'י.

בכל ערב אחר, כשאני מתבונן מחלון חדר השינה שלי, הכל נראה
דומה.
פינת הרחובות, הילדים שלא מפסיקים לשחק, והספסל שכעת הוא שבור
לגמרי ואיש לו יושב בו.
בכל ערב ניצב נר בצבע אפרסק על הספסל ומפיץ ניחוח של פרי מעט
מתוק ומאד חמצמץ, שלפעמים אני מצליח אפילו להריח לגמרי, ואינני
מופתע בכלל לראות אותו שם. לא, אינני מופתע
כי אני הוא זה שמניח  אותו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה גורם לאנשים
להעיר הערות על
הסלוגן הקודם
ולחשוב שמישהו
מבין אותם?

קחו למשל, את
הסלוגן שהיה
לפני.

חוצפה או טמטום?


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/6/02 8:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שקד תומר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה