בפעם המי-סופר התיישבנו בבית הקפה שמתחת לבית שלי.
בפנים לא היה מקום, אז תפסנו שולחן בחוץ, על המדרכה. את
המוזיקה הרועשת בפנים כמעט לא שומעים בחוץ, אבל מדי פעם עובר
"רדיו עם אוטו" ואנחנו זוכות למדגם טראנסדאנסמזרחית וניאון
סגול שממסגר את לוחית הרישוי ומרצד בעיניים.
יעל סוקרת את העוברים והשבים. חצי מהם מכירים אותה ועוצרים
לדבר איתה, רבע מהם מכירים אותה ומסתפקים ב"היי", ועל כל השאר
שעוברים לתומם ברחוב היא מעירה הערות.
אני מנסה להסתתר מאחורי בלוק האוויר שמפריד ביני לבין הרחוב,
ולאטום את קיר הזכוכית שבין יושבי פנים בית הקפה לחוצו.
 ווירדו אחד בדיוק נפרד מיעל לשלום, לא לפני ששמעתי  במעומעם
: "אני בדרך לאלנבי, יש היום אחלה מסיבה, תבואו" ויעל פונה אלי
: "את יודעת, אור, הוא שאל אותי אם את מתקשרת עם העולם".
"מי זה בכלל" אני ספק שואלת ספק צינית.
"סתם אחד, יצאנו פעמיים, פעם. הוא עורך דין" , עונה יעל ובאותה
נשימה מזמינה קפה קר מהמלצרית שהואילה לצאת החוצה. אני מעדיפה
אלכוהול. היום זה מרטיני ביאנקו.
"הוא נראה קצת מסטול, הוא ככה גם מול השופט ?", אני תוהה,
וזוכה למבט חלול מיעל.
"את יודעת, ההורים שלי היו שמחים אם הייתי מביאה בחור כזה
הביתה. אני בטוחה שההורים שלך גם לא היו מתנגדים. מה רע ? עורך
דין, ממשפחה טובה, אבא שלו רופא, גר בצפון הישן ונוסע בפולו
אדומה".
"אז זה מה שאת רוצה ? פולו אדומה ? " אני שואלת ולא בטוחה שאני
יודעת למה המשפט יצא אגרסיבי, אולי בגלל שהט-מב-ל  ההוא חשב
שאני לא מתקשרת עם העולם.
"תעשי לי טובה", יעל תוקפת, וכאילו בלי משים קורעת שקיות סוכר
ומפזרת את תוכנן על השולחן במעגלים. "כאילו שאת לא היית רוצה
להיות עם מישהו נורמלי לשם שינוי".
"לי", שקר במצח נחושה ובצבעים, "לי טוב עם הדפוקים". אני מנקה
את השולחן מגרגרי הסוכר שנופלים על המדרכה ושוקעים בחריצי
הריצוף.
"מה את בוהה ברצפה ? החלל ממול כבר לא מעניין יותר?"
"יעל, צאי מהמצב-רוח של נאט"ו, אני זה לא קוסובו".
מעבר לכביש מתקרבים שני בחורים, אני לא מופתעת שהבלונדיני
הגבוה ניגש ליעל.
"יעלי, בייבי, מה נשמע ?" הוא מחבק אותה.
החבר שלו, נמוך ממנו בראש לפחות, מסתתר מאחוריו. הם מזכירים לי
את ג'ירפה ואריה מ"מיץ פטל".
"בוא, שב" אני זוקפת את אזניי למשמע נימת הציווי של יעל.
הבלונבוה מושך כיסא משולחן סמוך ומתיישב מול יעל. החבר שלו
מתיישב מולי ומושיט לי יד "היי, אני עמיר". "אני אור" מושיטה
יד ונזכרת שניה מאוחר מדי שהיא קצת דביקה מהסוכר.
מילא, גם לא מתקשרת עם העולם וגם דביקה, אבל לפחות לא נדבקת
כמו העמיר הזה שמיד מתחיל להמטיר עלי שאלות.
"סליחה" אני קמה ונכנסת לבית הקפה, מסתגרת קצת בשירותים, נשבר
לי.
אחרי שתיים וחצי דקות שלפוחן אחד דופק על הדלת ואני חוזרת
לשולחן. בפנים המוזיקה טובה, בחוץ נהיה קצת קר.
הגבלונדיני והסופר-גלו נעלמו.
"מה את אומרת על עמיר?, את יודעת, הוא עושה תואר שני במנהל
עסקים".
"יעל, הוא נמוך, שעיר, ולא היה אפילו מינוס קליק ראשוני, את לא
חושבת שצריך להרגיש    משהו ?"
"את מדברת שטויות" היא עונה ומשחקת עם הקש בשארית הקפה-קר. אני
מזמינה עוד ביאנקו, למה לא. אופפת אותי תחושה של דז'ה וו, אבל
זה בעצם, היה צפוי, הרביצה הזאת במקומות האלה היא כמו תקליט
שרוט של אותו מבצע שאף אחד כבר לא מקשיב לו.
  ואז, כמו תמיד, הוא מגיע.
מחנה את ה"כלי" שלו בדיוק מולנו, באדום-לבן.
אין מקום לשבת אז הוא עומד בחוץ ומחכה, ובוהה בי. אני בוהה בו
בחזרה, זה דבר אחד לפחות שאני ממש טובה בו.
מאז המריבה ביום הזיכרון אנחנו לא מדברים, כמו שני ילדים
מפגרים.
"את לא בנאדם, את מביאה לי את הנאחס", הוא צעק אז באמצע העצרת
בכיכר רבין, ואני הלכתי.
יעל מחליטה להצטרף לסתם אחד הט-מב-ל במסיבה באלנבי, ונוטשת
אותי.
הוא ואני הולכים מעבר לפינה ומתמזמזים. שם חשוך.