צלצול השעון המעורר פילח את מוחו. תודעתו התעוררה. היא הרגישה
כמו גבינה מותכת.
הוא שנא ימי ראשון.
יד זריזה חבטה בשעון וצנחה שוב ליד המיטה. הוא הרגיש רע. הוא
שנא ימי ראשון. קול מזמזם בנבכי מוחו הודיע לו שזה עוד לא הזמן
להתעורר אבל הוא קם בכל זאת. בעפעפיים דואבים, התנהל בכבדות
מהמיטה אל כיור המקלחת, שם עשה לראשו אמבטיה קרה. זה לא שיפר
את הרגשתו בהרבה.
הוא שנא ימי ראשון.
הוא התישב על כיסא במטבח וניסה לחשוב על סדר יומו. בבת אחת
התערבלו המחשבות במוחו כמו פיח שחור, אופפות אותו מכל עבר. הוא
נזכר מה מצפה לו היום.
הוא שנא ימי ראשון.
הוא יצא החוצה. השמיים היו אפורים אבל האויר לא זז. הוא נע בו
כאילו היה דבש.
העצים היו חסרי עלים ופרחים, רק גזעיהם הערומים, האפורים, בלטו
אל מול עיניו. ציפור צייצה מנגינה עצובה שנקטעה בבת אחת.
החתולים והכלבים הסתובבו, שפופי ראש, מייללים חרש. אף אחד לא
אהב ימי ראשון.
הוא שנא ימי ראשון.
הוא ישב באוטובוס כגוויה, גופו שעון על החלון, מבט מת בעיניו.
ברדיו נשמע שיר דיכאון, בהתאם ליום ראשון.
הוא הגיע לבית הספר. תלמידים חלפו על פניו בריצה, בדרכם
לשיעורים. משב האויר הראשון של היום.  הוא הרים את ראשו וראה
את בניין בית הספר מתנשא מולו.
הוא שנא ימי ראשון.
הקיר המתקלף שמולו התנודד מעלה ומטה כשהוא עלה במדרגות. הקירות
העלו עובש, קורי עכביש כיסו אותם, אבל העכבישים לא יצאו החוצה.

השמים השחירו כשהוא טיפס על הקיר הנמוך. הוא הסתכל על בית הספר
הנפרש מתחתיו.
הוא שנא ימי ראשון. אין טעם לסבול את זה יותר. זה לא מגיע לו.
הוא צעד קדימה




יום ראשון, 19.5.02
me? suicidal? what makes you say that?