אני מסוג הבחורים האלו שהכל לא הולך להם בחיים. אתם יודעים, כל
כך שלילי שאפילו אם תשימו לידי את הדבר הכי גרוע, כמו למשל,
ואני מקצין בכוונה, תאונת דרכים נוראה בין סמי-טריילר במשקל 6
טון לבין מכונית פורד פיאסטה קטנה שנת 87, אז זה יראה לכם
חיובי, ולו רק בגלל השליליות שלי.

אני אתן לכם דוגמא, שתבינו: בבי"ס יסודי, כשכל הילדים האחרים
היו מקבלים תעודות מבריקות עם ציונים נוצצים והציון הכי נמוך
שהיו יכולים לקבל היה 80 - אני הייתי ההוא שקיבל את הציונים
הגרועים האלו, שנחשבו ל"שלילי". בהתחלה עוד אמרו לי שאני
אשתפר, אבל מהר מאוד התייאשו ממני, ככה זה. נכון, אז תגידו
עכשיו שיש מלא כמוני, אבל חכו, יש עוד בדרך.

התבגרתי והגעתי לחטיבת ביניים, כששיא השליליות שלי בינתיים
היתה התעודה של כיתה ו'. האמת אין לי מושג איך קיבלו אותי
לחטיבה ואיך עליתי כיתות. כיתה ז' הגיעה ואיתה ההצעה הראשונה
שלי לבחורה לצאת איתי. יותר נכון לנערה (בת 12). מיותר לציין
שנעניתי בשלילה. ולא סתם שלילה, היא גם אמרה משהו בסגנון
שאפילו אם הייתי הבחור האחרון על פני אדמות היא לא היתה יוצאת
איתי, ולו רק בשביל להציל את הגזע האנושי.

עברתי את זה, כולנו עברנו. אבל אני המשכתי הלאה. הגעתי לתיכון.
ניסיתי ללמוד נגינה. זה תמיד ריתק אותי. הייתי רואה בטלויזיה
את נגני הרוק מכים בעצבנות על הגיטרה, וכל כך קינאתי בהם.
תתארו לעצמכם מה רבה היתה אכזבתי כשלאחה השיעור הראשון שלי
בגיטרה, המורה אמר לי, שלמרות שזו פעם ראשונה שהוא אומר כזה
דבר, ושהוא בחיים לא חשב שהוא יאמר זאת לתלמיד, אין לי שום
פוטנציאל שבעולם, וגם אם אלמד עוד שנתיים, לא אדע אפילו כיצד
להחזיק נכון את הגיטרה.
מאוחר יותר, עדיין בתיכון, לקחתי קורס נגרות, כדי שאולי בכל
זאת משהו יצא ממני. החזקתי מעמד בדיוק חצי שיעור, עד שקדחתי
לעצמי בטעות מסמר לתוך האצבע.
זה כאב.

אבל, כל אלה מתגמדים לעומת מה שהמשיך הלאה בחיי.
התגייסתי לצבא. דווקא, זה היה יחסית בסדר. הטירונות עברה
בשלום. לא הברקתי במיוחד אבל גם לא אכלתי אותה יותר מדי ולא
"נצנצתי".
מה שכן, אחרי הטירונות, היתה פעם אחת שהייתי צריך לסגור 28
יום. ככה זה כשדופקים אותך בשריון. זה היה מבאס. 27 ימים זחלו
להם לאיטם. הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים במשך כל אותם 27
ימים, היתה הידיעה שכשאני יוצא בדיוק יש הופעת איחוד של קרח 9,
להקה שאני מאוד אוהב.
ביום ה-28 יצאתי, שמח ומאושר, שהנה אני סוף סוף יוצא ומקבל קצת
מנוחה. אבל לא. משהו שלילי היה חייב לקרות הרי, הלא כך? באותו
יום גיליתי על בשרי שאני אלרגי לדבורים. זה לא משהו שיודעים,
עד שדבורה בעצם עוקצת אותך ואתה מגלה זאת. לדאבוני, עד עכשיו
לא התקרבתי יותר מדי לדבורים. הצוואר שלי נראה כמו פומלה
אימתנית, ונאלצתי בעל כורחי לחזור לבסיס ולהתאשפז שם למשך
שבוע. את ההופעה, מיותר לציין, הפסדתי. אבל לפחות זכיתי במשהו!
- גיליתי שאני אלרגי לדבורים.

אחרי הצבא, חיפשתי עבודה זמנית, לא רצינית. התקבלתי להיות
דוור, רק בגלל שאף אחד אחר לא הסכים להיות והם היו ממש ממש
נואשים. האמת, שלא הבנתי בהתחלה למה, כי העבודה לא כזו קשה בסך
הכל, והמשכורת (3 בחודש) מספיקה לי, בתור אחד שעדיין גר בבית
ההורים.
מהר מאוד גיליתי כמה נוראיים הכלבים של השכונה, דבר שלא שמתי
לב אליו במהלך חיי בה. אחד מהם כנראה אהב את הרגל שלי מאוד,
ונתן לי ביס גדול בה, עד כדי כך שנאלצו לאשפז אותי ולתת לי
אפילו כמה תרומות דם.
המון תרומות דם.
אחת מהן, אחרי שנתנו לי, היה חשש שהיתה דבוקה באיידס.
עשו לי בדיקות מקיפות.
אחרי כמה שבועות מורטי עצבים שבהם ייחלתי בפעם הראשונה בחיי
שמזלי "הרע" ימשיך לרדוף אותי ושהבדיקה תהיה שלילית, הגעתי
לבית החולים לקבל את תוצאות הבדיקה.

פעם ראשונה בחיים שלי, שמשהו היה חיובי.