יום חמישי, הגיע הזמן לצאת הביתה, אני עומדת בתחנת הרכבת מביטה
מסביב, לראות פרצוף מוכר, מישהי להעביר איתה את הנסיעה עד
תל-אביב. מאחורי  האוניברסיטה, רק לפני כמה דקות ישבתי בכיתה,
ועדין הדי קולו של המרצה נשמעים בראשי.
כבר קר בבאר שבע, אני עומדת במרכז הרציף ידי בתוך המעיל,
מסביבי סטודנטים  מתרוצצים עם תיקים על הגב, כמו צבים אשר
איבדו את ביתם. הרכבת תגיע תוך מספר דקות. הוא עומד שם בפינה
נשען על הקיר, ראיתי אותו כבר כמה פעמים בכיתה, גבוה כזה, לבוש
בצורה מרושלת, נדמה שהוא הבחין במחשבתי הוא מחייך ובא לעברי.  
 
"SHIT" איך קוראים לו, דני יוסי, משהו עם י' אני זוכרת, אולי
יורם?
דווקא עכשיו אני לא זוכרת שמות, "היי היי" אני עונה לו.
-"נהיה קר הא?!"
כן כבר קר בבאר שבע.
"SHIT", נפלתי על אידיוט בטח שקר אני קופאת מקור, הוא לא
רואה.
-אז מה גרה בתל אביב?
לא סתם מחכה לרכבת לירושלים, "כן, במעוז אביב, ואתה?"

גברים, ברגע שאתה נותן להם אפשרות לדבר על עצמם הם לא
מפסיקים.
בסה"כ שאלתי איפה אתה גר, וכבר הוא מספר לי איפה הוא היה
ביסודי, ומכאן לצבא עוד רגע הוא מספר לי על הטיול לדרום
אמריקה.
"רגע רגע" אני עוצרת אותו, משהו בשבלונה נשמע לי מוכר, " איפה
היית בצבא?"
"אז אתה מכיר את דני", בטח שהוא מכיר את דני, מי לא מכיר את
דני?
כל מי שראה את דני היה חייב להכיר אותו, גם הזונה הבלונדינית
שהוא הולך איתה עכשיו. מאיפה אני מכירה את דני?

הא, סתם מהשכונה יצאנו פעם חברים אתה יודע.

התיישבנו ברכבת, אני לא יודעת מה קרה היום בדרך כלל מלא חיילים
פה, דווקא נראה חמוד ולא נורא כל כך, איך הוא אמר שקוראים לו?
-אני עינת.
-אה, נעים מאוד לא הצגתי את עצמי אנחנו לומדים ביחד.
-כן, ראיתי אותך כמה פעמים.
בלה בלה, גברים אתם יודעים כן אוניברסיטה, כן אתה יודע, כן
טיילתי לפחות הפסיק להיות קר.

הנסיעה נמשכת בשתיקה, הגענו לקרית-גת. במטוסים תמיד הקול של
הקברניט נשמע בוטח משהו, מתחתינו הים התיכון מעלינו השמיים
ואלוהים, ארבעת המנועים יצאו מכלל פעולה הכל יהיה בסדר. וכאן
עקב מפגש בין רכבות הרכבת תתעקב למספר דקות.
אני מניחה את הראש על החלון מנסה לנמנם קצת עד הבית, אני צריכה
להספיק כל כך הרבה הסופ"ש הזה.

הוא מסתכל ימינה ושמאלה אמרתי כבר שהוא נראה טוב?
-מה מחפש משהו?
-סתם מקום לשים תראש לנמנם קצת עד הבית את יודעת.
-הנה תנסה את הכתף שלי, לא יודעת מה עבר לי בראש אני בקושי
מכירה אותו.
הרכבת ממשיכה בנסיעה הנוף המונוטוני משהו ותנועת הרכבת עוזרים
לי להרדם וישר עולות בי המחשבות.

דני, אני ודני, דני והזונה הבלונדינית שלו אני ממצמצת בכוח
והמחשבות כאילו נעלמות,
אני יושבת שם במרכז הרכבת עם עיניים פקוחות מביטה עליו שהוא
ישן, הוא נראה כה שליו כמו תינוק, הוא כבר נרדם?.
ידיו אוחזות בשולי המעיל שלי אני רק אסדר את המעיל שיהיה לו
יותר נוח,
אצבעותינו נאחזות זו בזו, עיניו לא נפקחות אני משעינה את הראש
על החלון ומנסה להילחם במחשבות.

דני כמה זמן כבר עבר, למה אני לא שוכחת אותו.

הרכבת נעצרת תחנה הבאה ידינו נפרדות אנחנו מביטים אחד בשני
בפרצוף מבודח, ובמהרה ידינו מוצאות שוב אחת את השניה.
הוא נראה חמוד, הוא גם גר בתל-אביב ולומד באוניברסיטה וגם לא
מעשן. זה כבר ארבעה פלוסים.

מה אכפת לך תנסי לא מתים עם מנסים, מקסימום נצא כמה פעמים, לכי
תדעי אולי עוד כמה שנים תשבי ותספרי את הסיפור לנכדים.
תחנות לוד, השלום רכבת מרכז זהו, הגענו הביתה אנו נעמדים אני
מיישרת את שולי המעיל.

-אז מה, נסיעה ארוכה הייתה?
-כן
-יש לך איזה תוכניות מיוחדות למחר בערב?
-לא, לא משהו מיוחד.
-אז נהיה בקשר אה?
-כן, בכיף תתקשר יותר מאוחר.

יום ראשון, איזה סוף שבוע ארוך עבר, אני רואה אותו עומד מדבר
עם איזו חיילת, דווקא חמוד, איך הוא אמר שקוראים לו, משהו עם
י', לא?