היא ילדה יפה, בין היפות שראית אולי אפילו הכי יפה שיצא לך
לראות. היא יודעת שהיא יפה, אמא אומרת לה את זה לפחות שלוש
פעמים ביום ופעם איזה אחד שהתחיל איתה בים שאל אותה: "ילדה,
אמרו לך פעם שאת יפה?" והיא השיבה בעיניים עצובות ובמבוכה קלה:
"רק אמא". הוא לא הבין, היא מבינה טוב מאוד.
מהילדים בכיתה ובשכבה אף אחד לא מעיז להתקרב אליה, הם מעדיפים
את ה"נחשבות" אלו שלבושות רק מאנגו וזארה, שותות תמיד מים
מינרליים, ומרעיבות את עצמן למוות. היא לא אחת מהן. היא יודעת
שאם כל אחד מהבנים מהכיתה היה פוגש אותה ברחוב או בים, כשהיא
לובשת את הביקני הכתום המדהים שלה, הם לא היו עומדים בפיתוי,
הם היו נופלים לרגליה. אבל הם פוחדים, והיא מבינה אותם, הם לא
רוצים אותה כי הם פוחדים מהמבטים. המבטים האלה שכבר התרגלה
אליהם מזמן אבל לא הייתה מאחלת אותם לאף אחד אחר.
מבטים מתנשאים, מרחמים, אולי אפילו קצת מאוימים.
בגדול היא מתגברת, יש לה את החברות שלה מהשכונה והיא לא צריכה
את ה"מינרליות" כחברות, בכלל היא שמעה עליהן שהן סתם חבורה של
צבועות ששונאות אחת את השניה. אבל מהניסיון שלה היא לא סומכת
על שמועות הן צומחות בעיקר מקנאה, משנאה. מי כמוה יודע.
לפעמים בלילה מאוחר כשאף אחד לא שומע, היא תוהה מה היה קורה אם
היא הייתה גרה בצד השני של העיר בווילה מרווחת עם חצר גדולה,
חדר משלה, אולי אפילו כלב. מה היה קורה אם אבא שלה היה סגן
אלוף במילואים ולא נהג משאית. איך היו נראים החיים שלה אז,
איזה מבטים היא הייתה מקבלת. היא מדמיינת איך הבנים בשכבה היו
עומדים אצלה בתור, מתמוססים מכל מבט שהייתה זורקת לעברם. ככה
היא נרדמת, לפעמים עם חיוך מעוצמת המתיקות של הפנטזיה לפעמים
עם דמעה קטנה בקצה העין שבוקעת הישר מתחושת ההחמצה.
היא לא אוהבת לרחם על עצמה, למרות שהיא יודעת שמשהו כאן לא
בסדר ושזה לא אשמתה. ובכל זאת מדי פעם היא מרשה לעצמה לחלום,
לחשוב איך יום אחד היא תהיה  מצליחה, עשירה מעבר לכל דמיון,
איך יום אחד היא תלבש רק מנגו וזארה ותשתה מים מינרליים ותבוא
אל אלה, בלי לומר מילה בכלל, היא רק תסתכל אליהם במבט מתנשא
ותחייך.