לפני כמה שנים קרה לי משהו ששינה את כל דרך החשיבה שלי. אני
מדבר עלי, על עצמי, האמיתי, הממשי. לא כמו בכל הסיפורים האלה
שמנסים לחקות את אתגר קרת, שכותבים בגוף ראשון סתם, או בשביל
להוסיף איזה אפקט שרובם בכלל לא יודעים מה הוא. לא, לא. זה
סיפור אמיתי לגמרי. קרה לי.

אה, כן, הסיפור.

זה קרה בכיתה ח'. הייתי אצל חבר שלי, וראיתי על אחד הקירות
ציור שלא ראיתי שם אף פעם. שאלתי אותו על הציור. הוא אמר לי
שהם קנו אותו לא מזמן. הראה לי את החתימה למטה, מימין. נראה
כמו סתם שרבוט, אבל התקרבתי ואז זיהיתי את החתימה. ישר שאלתי
אותו כמה זה עלה. זה היה העתק, כמובן. הם בחיים לא יוכלו
להרשות לעצמם את המקור. עלה כמה אלפי שקלים טובים, בכל זאת.

ברגע שהוא אמר את המלים האלה עשיתי לעצמי שינוי במוח, אין לי
מילה בעברית, מה שבאנגלית היה shift או switch.

הציור היה "יצירה" של פבלו פיקאסו, בטח שמעתם עליו. ציור
מדהים. הזכיר לי קצת משהו שראיתי פעם, כשעוד הייתי ביסודי, רק
שאז זה היה מצויר על השולחן שלי. קוראים לזה אומנות מודרנית.
אני אישית לא מבין מה כל כך מודרני בדף לבן שעליו מצוירים
ארבעה, לא שניים, לא שלושה, לא עשרים ושבעה, בדיוק ארבעה פסים,
סתם משיכות מכחול, כל אחד בצבע שונה.

אני אחזור על זה שוב. דף לבן שעליו מצוירים ארבעה, לא שניים,
לא שלושה, לא עשרים ושבעה, בדיוק ארבעה פסים, סתם משיכות
מכחול, כל אחד בצבע שונה.

ברגע הזה השתנתה דרך החשיבה שלי, השתנה כל היחס שלי לחיים,
לעולם ולאנשים. כמעט 14 שנה לקח לי להבין כמה החיים לא הוגנים,
כמה העולם צבוע וכמה אנשים יכולים להיות טיפשים.

החיים לא הוגנים עד כדי כך שהעתק של ציור של פיקאסו, שאני
ציירתי ציורים יותר יפים ויותר מורכבים ממנו בדף האחורי של
מחברת מתמטיקה, נמכר באלפי שקלים, רק בגלל השם.

העולם כל כך צבוע שרק השם "פיקאסו" והחתימה הטיפשית שלו, שם
בפינה הימנית למטה, מחליטים לבד שהציור הוא בהכרח ציור טוב, גם
אם יש שם רק ארבעה פסים. אני בטוח שמורה לאמנות או לספרות
הייתה יכולה למצוא בו דברים מדהימים, סיבוכים ופרשנויות שונות,
אבל זאת רק הוכחה נוספת לצביעות של העולם. אם זה היה ציור של
אלכס סורובסקי מרמת חיים אף אחד לא היה טורח למכור אותו, או
למצוא לו פרשנויות.

אנשים טיפשים בגלל חוק העדר, או אולי זה הפוך. אם האליטות,
האנשים ברומו של עולם, חושבים שציורים של פיקאסו הם טובים, אז
אנשים ישלמו אלפי שקלים בשביל לתלות אותם על הקיר בבית שלהם,
גם אם זה ציור טיפשי, ילדותי אפילו, ולא יפה בכלל. אם בועז
רימר, לדוגמה, יחליט שהוא אהב את הסיפור הזה וישים אותו
במומלצים, אני אקבל פתאום המון תגובות שמשבחות את הסיפור שלי,
ובטח גם את שאר הסיפורים שלי, למרות שאפילו אני חושב שהם לא כל
כך טובים. אבל ככה זה עם אנשים.

אחרי שהבנתי את שלושת הדברים האלה, התחלתי להתנהג אחרת, לחשוב
אחרת, לחיות אחרת. החבר הזה, זה שראיתי אצלו את הציור - פתאום
הבנתי שהסיבה היחידה שדיברתי איתו בכלל היא כי הוא היה מקובל.
לא הייתי אצלו בכלל מאז, ובקושי גם דיברתי איתו. פתאום שמתי לב
שהוא גם די טיפש, אומר ועושה כל מיני דברים טיפשיים כאלה.

אני עצמאי עכשיו, לא אכפת לי כמה אני מקובל ומה אנשים חושבים
עלי. אני משתדל להיות כמה שפחות צבוע. אבל למי שקורא את הסיפור
זה בטח לא משנה. מה שמשנה זה מוסר ההשכל, ואני חושב שהוא מובן
מאליו.