סבתי היקרה, שהיתה צדקת גמורה, חיה כל חייה בשביל חלום אחד

אבל לפני שנקפוץ לחלום, אני רוצה לספר לכם קצת עליה ועלי,

סבתי היקרה, יהי זכרה ברוך, נקראה ע"י כולם סולה, אבל בתעודת
הזהות שלה היה רשום השם שניתן לה ע"י הוריה בעיראק, מרים,

ומדוע סולה?

סבתה שלי האמינה ברוחות, שדים, קמעות, פתיחות בקפה, שחור, וכל
מה שביניהם, וכן היא גם אהבה דגים, ומביתה נדף באופן קבוע ריח
כבד של דג מעושן ברוטב חריף,

מכל קצוות הארץ היו מגיעים לביתה אשר ביפו, אנשים מכובדים
ומפורסמים וכן מפשוטי העם, אשר ידם לא הייתה משגת לשלם לה,
ואותם היא נהגה לכבד במנת דג חריף וחלה טריה,

סבתא הייתה פותחת עבורם בקפה ובקלפים, מסירה עין רעה, מוציאה
שדים והכל תוך שהיא ממלמלת מילים רבות בג'יבריש, שאף אדם
שיבינם,

סבתי גילתה לי בשקט שהמילים הן באמת ג'יבריש ואין למילים כל
משמעות, אבל בשביל הלקוחות חייבים לעשות הצגה, ואיזו הצגה היא
נתנה, כל כך אמיתית, שלרגעים הייתי צובט את עצמי בדאגה ושואל
האם היא תצא מזה, ותפסיק לאחר שילכו,

אני הייתי יד ימינה, ובסתר ליבי קיוויתי כי יום אחד אוכל
להחליפה, ולזכות בתהילת עולם ולו לרגע קטן אחד, שבו יוארו שמי
היקום בדיוק מעל לראשי, עיני יזהרו באור יקרות, וליבי יקפץ
משמחה,

או אז הייתה סבתא מחזירה אותי בקולה הצרוד למציאות המריחה בריח
של דגים, כשהיא מצווה עלי בקול שאינו משתמע לשתי פנים, כי אביא
לה שום, פלפל ושמן זית, כדי להכין לפני הלקוחות את הרוטב
המפורסם שלה, אותו טפטפה על בגדיהם כנגד עין הרע, תוך שהיא
נותנת להם פתק עם שם של המקום היחיד שמתמחה בהורדת כתמים של
הרוטב שלה, שרק במקרה היה שייך לדודי סלים, ונמצא ברחוב הסמוך
לדירתה.

כמובן שביתר הרוטב הייתה סבתי משתמשת לתיבול הדגים הטעימים
שהיינו אוכלים לארוחת ערב,

סבתי הקסימה וריתקה אותי כאחד, ואני הייתי קשוב למוצא פיה
וביליתי כל רגע פנוי במחיצתה, בין היתר מכיוון שהילדים בשכונה
התרחקו ממני בשל ריח הדגים החריף שנדף ממני,

הורי שלא האמינו בקסמיה של סבתי, ניסו להרחיקה ממני בכל דרך,
הורי ניסו לשכנע את סבתי לעבור להתגורר בבתי אבות, או לעבור
להתגורר עם דודי שמואל, במדינת לואיזיאנה הרחוקה, אולם סבתי,
הייתה מחייכת אליהם בפה חסר שיניים, וצועקת בעיראקית מדוברת,
שעל גופתה המתה היא תעזוב את ארמון הדגים ביפו,

הורי היו מניפים את ידיהם בחוסר אונים, תוך שהם מושכים את כנף
חולצתי המסריחה וגוררים אותי בחזרה לדירת השיכון שלנו, בשכונת
סביוני משהו, באור יהודה.

השנים עברו, ואני התבגרתי והייתי לעלם בעל פלומה שחורה ודקיקה
שכיסתה את פניו ותסרוקת מצויצת, אולם סבתי נשארה זקנה כפי
שהייתה,
פניה היו חרושות קמטים ושיניה מצויות רוב הזמן בכוס, אבל דבר
מה השתנה בה כאילו הרגישה בזמן החולף, שרוצה לאמר לה בקולו
השקט, כי יש לעשות דבר מה לפני שיהיה מאוחר מידי,

כאשר הייתי כבן 10 שיתפה אותי סבתי בסודה הגדול,
חלומה היה, עוד משחר ילדותה, להיקבר ביקבי ראשון לציון,

ולמה לסבתי היה חלום כה מוזר, הכל בגלל אותו שיר שהושמע לה ע"י
פעילי הסוכנות, בילדותה הרחוקה בעיראק,
סבתא סיפרה לי שבמפגשים שארגנו פעילי הסוכנות הושמע השיר פעם
אחר פעם, וסבתא אשר שלטה ברזי השירה, נהגה לשיר אותו באוזניהם
הקרויות של הסובבים, אשר ניבאו לה עתיד גדול כזמרת.

נבואתם של הסובבים לא התגשמה שכן סבתא מעולם לא רצתה להיות
זמרת, זה לא היה חלומה, אבל להיקבר ביקבי ראשון לציון היה
ונשאר חלומה,
סבתא שהייתה ציונית מושבעת וחובבת יין, לא ראתה מקום טוב יותר
להיקבר בו מיקבי ראשון לציון,

כמובן שהייתי חייב לספר לכם על סבתא, כדי שתבינו שאין מדובר
באישה בעלת מסלול חיים שגרתי,
אפילו את סבא לא הכירה כפי שהיה נהוג דאז בשידוך, אלא שעמדה לה
יום אחד בתחנת הרכבת בעירק, כאשר לידה עמד גבר הדור בעל שפם
מכובד, שהיווה סמל לאנשים ממעמד גבוה באותה תקופה,
סבתא עם כוחותיה וסגולותיה הבחינה מיד, כי אין מדובר בעוד בחור
שיכול לצאת איתה לסרט במרכז המסחרי, אלא שמדובר "בבחור", אותו
אחד שינקה זיעתה בזמן של חבלי לידה, שיקום איתה בוקר בוקר לעמל
יומה, ושיהיה אביהם של אימי וששת אחיה,
כמובן  שאותו בחור, שניחן בסגולות אחרות מסבתי, לא ראה את אותם
דברים, ומיד עלה לרכבת כשהוא מתעלם מקיומה,
רצה הגורל או יותר נכון רצתה סבתא, וכרטיס הנסיעה שלה היה
ממוקם בדיוק ליד מקום מושבו של סבי, שבאותו שלב עדיין לא העיף
לעברה מבט,
סבתא בחיוכה הכובש, שלפה מתיקה צנצנת של דגים כבושים והציע לזר
המסויג,
הזר המסויג שמרגע לרגע לבש בעיני סבתי את דמותו של סבי, אכל
בנימוס, אולם לכלך את חולצתו הלבנה, סבתא התנדבה לסייע לו
בניקוי החולצה וכל השאר היסטוריה,

סבי כמובן שהכחיש את הסיפור עד יום מותו, על אף שסיים את חייו
לאחר שאכל ארוחה דשנה של דגים כבושים, עליהם לא ויתר, גם כאשר
רופא המשפחה אסר עליו לאכול מלח, בשל לחץ דמו הגבוה,

ונחזור לחלומה של סבתי,
בגיל 10 נראה לי חלומה של סבתי כדיבור בעלמא,
אני הורגלתי למילמוליה הרבים של סבתי במשך שהותי לצידה, ועל כן
לא ייחסתי כל חשיבות לחלום שלה, שלא נראה לי יוצא דופן משאר
משפטיה המוזרים,
אולם במשך השנים, כאשר למדתי בעל פה את הרפרטואר של סבתי, שמתי
לב כי רפורטואר הג'יבריש משתנה, אולם נושא אחד נשאר קבוע והוא
החלום של סבתא,
סבתא נהגה להשביע אותה כי אקבור אותה ביקבי ראשון לציון, ואני
הייתי נשבע בעל כורחי, לאחר שהיתה מאיימת עלי בשחור ובקללות
עסיסיות, שאקבור אותה ביקב,

במשך הזמן התחלתי להאמין שיש ממש בחלומה של סבתא, ובמיוחד כאשר
ראיתי בעיניה, כל אימת שדיברה על כך, דמעות שנצצו וגרמו לפסי
השחור הכבדים בעיניה להימרח על קמטיה רבי השנים.

בגיל 13, כשהורי שאלוני, מהי המתנה שבה אחפוץ הודעתי להם, בלי
הניד עפעף, כי ברצוני לבקר ביקבי ראשון לציון,
הורי ההמומים אשר רכשו בעבורי מבעוד מועד, את כרטיס הטיסה
לארה"ב על מנת לבקר את דודי המתגורר שם, ניסו להסביר לי שאין
ביקבים הללו כל עניין, לפחות לא עניין מהסוג שראוי שילד בן 13
יתעניין בו, אולם אני נותרתי בשלי.

הורי היו שבורי לב, שכן אני בנם יחידם, לא רק שלא הלכתי בדרך
שאותה הם עיצבו בעבורי, אלא שהלכתי בדרך ממנה הם התרחקו כנשוכי
נחש, דרכה של  סבתי,

כדי לנחם את הורי שבורי הלב, הסכמתי לערוך מסיבת בר מצווה
באולמי "קליפסו" הידועים בעיר רמלה, מסיבה אליה הוזמנו רבים
ממכובדי העדה העיראקית.
כדי לסבר את אוזנם ואת ליבם של הורי, הכנתי נאום חוצב להבות בו
הודיתי להורי על שלוש עשרה השנים היפות שהעניקו לי במחיצתם,
כאשר לא הזכרתי  בנאום את סבתא, ולו פעם אחת.
סבתא הגיעה כמובן, לבושה במיטב מחלצותיה ,אשר גרמו להורי
לזעזוע עמוק.
אני התעקשתי שלפחות שבתפריט תהיה מנת דגים כדי שסבתא לא תרגיש
מיותמת, וסבתא כמובן שחיסלה את המנות של כל יושבי השולחן, ואף
ביקשה שיארזו לה עוד כמה מנות הביתה.

המסיבה נחלה הצלחה במושגים של הורי, אבל ההישג הגדול היה
העובדה שהורי הסכימו כי אסע לבקר ביקבי ראשון לציון,

בן דודי חנניה, שהיה גדול ממני בחמש שנים ועמד להתגייס לצה"ל,
התנדב משום מה, ליסוע עימי ליקב.
חנניה היה עלם יפה תואר, אולם בעל אישיות משמימה משהו, שכל
מעיניה נתונים לבנות המין היפה. בנוסף לכך נהג חנניה להטיב
ליבו ביין, כך שראיתי בו כבן לוויה מושלם לביקור ביקבי ראשון
לציון,

עם הגיענו לשם, נפטרתי מחנניה, שלא היה טיפוס אחראי בלשון
המעטה,
העדיף לדבר עם הפקידה הראשלצי"ת, שהטיבה שערה, ומרחה את שפתיה
באודם בוהק מיד כשראתה אותו, ולא להסתובב עם פרחח בן  13 שנים
ועשרה ימים, שרק רצה לבחון את תפעולו של היקב, ולחפש מקום
לקבור בו את סבתא שלו,

מכיוון שידעתי שילד שמסתובב לבדו יעורר חשד, החלטתי להיצמד
למשפחה בת ארבע נפשות שסיירה אותה שעה ביקב.
התחלתי מקשיב למדריך שתיאר בפרוטרוט את ההסטוריה של הקמת היקב,
ואיך אנשים טובים מתו על מזבח בקבוקי הי"ש,  
הילדים במשפחה שאליה הצטרפתי החלו בצדק לאבד עניין, והחלו
מציקים זה לזה, כשהם גורמים להוריהם להרבה אי נחת.
המדריך הציע להורים לשתות כמה כוסות יין כדי להרגיע את עצביהם
המרוטים, ואז מצאתי שעת כושר כדי להימלט ולחפש את בית הקברות
של היקב.

התחלתי לשוטט בין חביות היין הענקיות, ובין האולמות מלאי הריח
העמוק של יין ישן נושן, כשראשי סחרחר עלי ואני מזיע, ראשי החל
להתמלא במחשבות מוזרות ואז נפלתי על הרצפה, איבדתי את הכרתי
והתחלתי הוזה,
בין הזיותיי ראיתי את סבתי מוכנסת לתוך חבית של יין, כאשר
החבית נאטמת מעל ראשה והיא צועקת בעיראקית, הוצא אותי, הוצא
אותי מפה,
לאחר מכן ראיתי עצמי, משיט את גופתה של סבתי מעל נהרות קברנה
סובניון, ושר לה שיר ערש שאותו היא נהגה לשיר לי בילדותי,
שלווה מוזרה אפפה אותי בחלומי. רציתי לשוט עימה לנצח.
שלווה זו התחלפה בחלחלה ופחד עצום, כאשר התעוררתי והבחנתי שאני
שוכב לבדי בסמוך לחבית יין  גדולה שהחלה לדלוף, ומסביבי אולם
יין ריק סגור ומסוגר,
התחלתי זועק בקול גדול :"חנניה, חנניה", אולם אין קול ואין
עונה,
ראשי היה סחרחר, אולם אילצתי את עצמי לזחול לכיוון הדלת הענקית
של האולם,

ברכי כוסו בחבורות מההתחככות הבלתי פוסקת בריצפת היקב ובנוזלים
הדביקים שהיו מצויים עליה,
מידי כמה דקות שכבתי על גבי, בשל העייפות הרבה ששרתה עלי
חשתי כבדות שפשטה באיברי וזיעה קרה כיסתה את גופי הצנום,

לנגד עיני ראיתי איך הורי שפתאום הפכו לאנשים הכי יקרים לי
בעולם, עומדים מעל קברי ומספידים את הבן היקר, שחייו נגדעו
בטרם עת,
חברי לכיתה עומדים מסביב לקבר, ואחד מהם מקריא קטע שכתב עלי,
קטע קצר מאוד כי מה כבר יש לאמר על ילד בן 13,
סבתי גם היא נמצאה שם, יושבת על כיסא, זורקת בדלי דגים לקבר,
ועושה תנועות מוזרות בידיה,  חנניה עומד ליד סבתי עושה עיניים
לאחת הבחורות שעומדת בסמוך להורי ומנגב דמעה מנומסת מעיניו,

לא אני לא מוכן עדיין לכך,
איני רוצה למות, ואיני רוצה להיקבר ביקבי ראשון לציון, זהו לא
החלום שלי, זהו לא החלום שלי, שמישהו יפסיק את הסיוט הזה...
צעקתי בכוחותיי האחרונים והתמוטטתי...

התעוררתי מספר שעות לאחר מכן, כשמעל פרצופי החיוור, עומדים
עשרות אנשים, שכל אחד מנחש האם כבר הגעתי לעולם שכולו טוב,
חנניה כמובן שלא היה שם...
הוא רק ליוה אותי באמבולנס לבית החולים, והחזיק לי בנימוס את
היד,

הורי ההמומים, לקחו אותי לרב שבירך אותי את ברכת הגומל, ואמר
לי שכעת עלי לחגוג שני ימי הולדת,
הורי אף החליטו לתרום כספים ליקבי ראשון לציון, שיוקדשו למימון
תאורה מתאימה לאולמות היין ושיפוץ החביות, והתקנת מנעולים
שיאפשרו לצאת מהאולמות במקרי חירום,

הורי השביעו אותי שלעולם לא אסע ליקבי ראשון לציון,

כך נגוז חלומי להגשים את חלומה של סבתא,

וסבתא שבעת התרחשות הארועים ישבה בביתה ולעסה ברעבתנות דגים
כבושים, אמרה לי כי מעולם לא חשבה שמישהו ינסה להגשים את
חלומה, כפי שאני ניסיתי,
סבתי פנתה באותו היום לחברה קדישא ורכשה לעצמה חלקת קבר בבית
העלמין של קריית שאול, במקום טוב באמצע, ליד סבי , שייבדל
לחיים ארוכים בגן עדן,


ואני, אני עדיין כאן, סובל מידי פעם מסחרחורות,

מערבב מרקחות מוזרות לסבתי,

לועס דגים כבושים,

ומהרהר מה היה קורה אילו חלומה של סבתי היה מתגשם...