או סיכום לקראת סוף המילניום (כי כולם נורא אוהבים את המילה
הזאת בזמן האחרון)


בשיטוטיי הליליים באינטרנט הגעתי במקרה לאתר "במה חדשה". ללא
דיחוי שלחתי את יצירותיי על פני המים (יש מים בטלפון ?),
והמשכתי לנבור בנבכי האתר.
מצאתי עצמי ב"פורום", קוראת בשקיקה הערות שונות ומשונות של
אנשים מאותו סוג. ובכן, חשבתי לעצמי, למה שלא אביא אותה במאמר
?
קראו !!   תרצו, תגיבו. לא תרצו, תחליפו את השלטון.
ובכן, אחת ההערות המעניינות (?) ומאלה שעוררו פולמוס, הייתה של
מישהו שהעביר ביקורת על רמתן של היצירות, רמת ההשכלה והמטען
האינטלקטואלי של היוצרים.
אותו מבקר התלונן מרות על התופעה הרווחת של כותבים סמי-אתגר
קרת והמליץ בחום על דוסטוייבסקי.
 ברצוני לצעוק : אין מה להשוות, זאת לא המטרה.
האנושות אכן ידעה ימים יפים. היו לנו "פואטיקה", "איליאדה"
ו"אודיסיאה", נקודה יהודית בתור הזהב בספרד ובעוד כמה מקומות,
"מלחמה ושלום" , "החטא ועונשו". ואז הגענו למאה ה20- .
 אילו יצירות תרבות גדולות באמת היו לנו במאה ה20- ?  וכאן לא
מדובר רק בספרות.
גם במוסיקה המצב לא מזהיר כמו בימי מוצרט וחבר מרעיו.
וכשם שאי אפשר להשוות בין דוסטוייבסקיות למועדון קרת, אין אני
משווה בין הרקוויאם של הג'ינג'י מזלצבורג ל"זיגי סטארדאסט" של
ההוא מבריקסטון.
הדבר יהיה כמו להשוות בין ארוחת גורמה ב"תפוח הזהב" לבין ארוחת
ילדים במק'דונלדס.
היצירות הגדולות הן מורכבות, מושקעות, לעתים קשות לעיכול.
ההמבורגר הוא כאן, עכשיו ומיד. מוכן מראש (ומחומם במיקרו).
ואה, כן, מקבלים גם צעצוע.
יהיו שיאמרו כיצד מעיזה כותבת המאמר לומר דברים שכאלה על המאה
ה-20 הנשגבת ? וישלפו מהכובע את פול אוסטר.
ובכן, פול יקירי הוא פאסט פוד מתוחכם. אוסטר הוסיף מלפפון חמוץ
ועגבניה להמבורגר, הטביע את הצ'יפס במיונז, טיגן הכל מול
עיניהם של הסועדים המשתאים והגיש בדוגמיות של  Nouvelle
Cuisine.
החברה' של תקופתנו דורשים סיפוק מיידי, והאינטרנט הוא מקום
מצוין להגשמת המאוויים והחלומות, לפחות ווירטואלית.
להיות עכשיו ובכל מקום ולמצוא דברים שלא העזנו להעלות בדעתנו.
גלישה אינסופית דחקה את רגלי הספריות והספרים עבי הכרס.
"במה חדשה" היא דוגמא מעולה.
אנשים רוצים להתבטא. יש כאלה שעושים זאת טוב, יש כאלה שלא.
אם יוצר מרוצה מספיק מעבודתו ורוצה לפרסמה, אין בכך שום פסול.

אם יש מקום שמפרסם, אדרבא. (וחסל סדר הומפייג'ים פרטיים שרק
בעליהם מבקרים בהם).
אמנות היא בעיני המתבונן. לא כולם אהבו את דייויד ווינארוביץ',
אבל עבודותיו עוררו תגובות, וכאן מסתתרת הנקודה.
ככל הנראה, רוב היוצרים פה לא יזכו להתפרנס מפירות רוחם. גם מי
שיצליח בגדול וינצח את מיסטר קרת בסקרים, יצטרך אולי גם לברמן
בלילה.

כל האמור לעיל מוביל למסקנה השקופה והבלתי נמנעת.
התרבות האנושית משתנה. דועכת ??? לא בטוח.
למאה ה-20 היו כמה רגעי שיא. תורת היחסות, משחקים באטום,
תחבורה ותקשורת.
הטכנולוגיה חדשה בכיתה והצליחה להדיח את התרבות מכס מלכת
הכיתה.
בינתיים, התרבות עומדת בפינה ומתכננת את הקאמבק.

ונקודה נוספת בעניין הבלה-בלה.
כולם כותבים ומגיבים, מגיבים על התגובות ומסתובבים סביב הזנב.
אולי "תיאוריה קולנועית" חלחלה עמוק יותר משחשבתי. ד"ש לאנדרה
באזין.
מצד שני...