זה היה כשהייתי בן 10. הייתי אז בכיתה ד'. לכיתה שלנו בקיבוץ
קראו שחרור. היינו 4 בנות ו-6 בנים. לוטם עפר פזית ויערה ואני,
ניר, מתן, ליאור, תומר ונדב. זה היה בעונה של התותים, ככה אני
מניח כי העץ שפע בתותים. ממש ממול הבית ילדים או, אם מסתכלים
על זה מהצד המקובל מאחורי הבית ילדים, היה עץ תותים גדול מרשים
עם שפע של תותים עסיסיים ואדומים. שאול הזקן תמיד טען שהעץ
שייך לו וביקש שלא נקטוף ממנו. הוא טען שאנחנו שוברים לו את
הענפים ו"שלא נעז לקטוף תותים." נעזוב את זה שהעץ היה בכלל
רכוש הקיבוץ ובזמנים האלה כמעט הכול היה רכוש הקיבוץ, מה כל כך
הפריע לשאול שנשבע קצת מהעץ. אני מאמין שלכל אחד מכם היה
בילדות איזה שאול זקן כזה שהייתם אוהבים להטריד את מנוחתו
ולרוות קצת רוח שטות והסתכנות. אני חושב שזה היה יותר הריגוש
מאשר התיאבון הבריא לתותים, אחרי הכול, די קשה לשבוע מתותים,
בעיקר כשזה מתחלק לכמה וכמה פיות. היינו נוהגים לרוץ לעץ
כששאול הזקן היה בביתו ולא שם לב ומתחילים לקטוף תותים. בשלב
מסוים הוא היה מתעורר למתרחש ויוצא החוצה בצעקות רמות וגידופים
באוויר. בשלב הזה אנחנו היינו כבר באמצע הדשא, בדרכינו לבית
ילדים, טיפה שבעים ומאוד מרוצים ממבצע המוצלח. כך זה היה כל
פעם. אנחנו מטפסים וקוטפים, שאול הזקן יוצא ואנחנו בורחים כל
עוד נפשנו בנו. האמת היא שדי פחדנו מראול הזקן. היו עליו הרבה
שמועות שיצרו את הפחד הזה. אחת אמרה עליו שלפני זמן רב תפס את
אחד הילדים על ענף מעץ התות מאחר שרגלו נתפסה בין שני ענפים
ולכן לא הספיק לברוח יחד עם חבריו המזדרזים. השמועה אומרת
ששאול קשר אותו לעץ התות ובמשך שבוע ימים האכיל אותו בתותים
מהעץ בוקר, צהריים וערב. לאותו בחור, כך לפחות אומרת השמועה,
יש מאז אלרגיה חריפה לתותים, עד כדי כך שהוא לא מסוגל להסתכל
על תותים, שלא לדבר על להיות בקרבת מישהו שאוכל אותם. רבות
השמועות על שאול הזקן, הרבה סיפורי הלל יש לו. כך נהנינו לנו
מקיץ רווי בתותים ונועז משהו. עד לאותו היום. זה היה כמו כל
יום אחר. אני ישבתי על ענף והתענגתי על מתיקות התות שלפני
שנייה קטפתי. היות וזה היה תות רווי ב"דפיקה" הוא היה הרבה
יותר טעים מכל תות אחר שאמא שלכם קנתה מהסופר. היו בו שבעים
אחוז מהמתיקות של תות רגיל ושלושים אחוז של הסתכנות ועל כן הוא
היה פי כמה טעים. נדב אף הוא ישב בנחת על ענף לידי כשהוא מחזיק
ביד אחת את קצה
חולצתו, מאלתר לו כלי קיבולת נחמד וביד השנייה קטף במרץ תות
אחרי תות כשהוא ממלא לאט לאט את חולצתו באוסף מכובד של תותים.
למטה היו להם תומר ומתן שהתעצלו לטפס או שפשוט לא נשאר להם
מקום לעלות. מה שלא ידענו זה שבתוך ביתו של שאול הזקן הסבלנות
כבר הגיעה לקיצה. מעולם לא חשבנו על זה. בשבילנו הוא היה שאול
הזקן ותו לא. אף פעם לא העלינו למוחנו שגם לו יש רגשות
וסימפטיה עמוקה לעץ. הוא היה בשבילנו סתם איש זקן שצריך לברוח
ממנו ומהר ושחס וחלילה לו יניח את ידו על אחד מאתנו. עוד לפני
צאתו מהבית שמענו אותו צועק נוזף ביהודית אישתו וניתן היה
לשמוע בטונו שבשבילו העניין כבר מזמן מזמן יצא מהגדרה של משחק.
קיבלתי בעיטה קטנה מנדב והתחלתי עושה את דרכי בין הענפים וממהר
לרדת ולפנות מקום לנדב. תומר ומתן המשיכו לקטוף למרות רטינתו
של ראול הזקן נשמעה בבירור מבעד לדלת ביתו. דלת הבית נפתחה
ושאול יצא זועם. אני כבר הייתי עם רגלי על הקרקע ונדב ממהר
אחרי. "אני אראה לכם מה זה לקטוף מהעץ שלי" היה הגידוף הראשון
ששאול הזקן השמיע כשיצא מביתו. מיד אחריו הוא החל לצעוד
בנחישות מפחידה אל עבר מחסן ביתו. היינו מופתעים מתגובתו הלא
אופיינית ושמחנו על הערכת הזמן שקיבלנו במתנה. נדב מיהר וקפץ
למטה. הקפיצה היתה די מגבוה, מה שגרם לרגלו הימנית להתעקם
קימעה לפני שהתיישר על רגליו ועמד. התחלנו לרוץ לדשא. הגענו
לאמצע הדרך בין הבית ילדים לעץ התותים והסתובבנו, פה ידו היתה
רחוקה ממנו, זה היה החוף מבטחים שלנו ועמדת תצפית לא רעה בכלל.
כמו בכל פעם קודמת, עמדנו וחיכינו במשך של שתיים שלוש דקות
ומיד אחריהם היה חוזר לביתו וטורק את הדלת. הטריקה היתה
בשבילנו האישור הסופי שגם היום הקטיף היה מוצלח. למופע שכבר
היה אמור להתחיל. והוא התחיל. המופע של אותו יום היה שונה
מהימים שקדמו לו. המופעים הקודמים כללו את הליכתו המהירה של
שאול לכיוון העץ, עצירה מתחתיו וצעקותיו עלינו על כך שהוא כבר
יטפל בנו ושהכול יעבור ישירות להורים שלנו. כך הוא היה צועק
ומאיים היינו נותנים כיפים וחוזרים מרוצים לבית ילדים. הפעם
המופע היה קצת שונה. שאול התעכב כמה שניות במחסן עד שדמותו
הזועפת נראתה לנגד עינינו. הוא היה ממש עצבני הפעם והיה נראה
שונה, היה לו מסור ביד. לא היינו צריכים להיות גאוני הדור כדי
לצפות את הדקות הבאות. הוא החל בצעידה המהירה והכבדה שלו
לכיוון העץ ונעמד מתחתיו. "ילדים חצופים!! אני אראה לכם מה זה
לקטוף מהעץ שלי" כך אמר והניף את המסור באוויר. היינו המומים
ממה שהבנו שהולך לקרות. ראול הזקן הניח את מסורו על הענף
המרכזי עליו נהגנו לשבת והחל מנסר אותו במהירות רבה. היו לו
דמעות בעיניים. לא עברו שתי דקות והענף שכב מחוסר הכרה על
האדמה. לא האמנו למראה המתרחש לנגד עינינו. שאול הזקן הרגע
ניסר את הענף הכי גדול ומרשים של העץ שלו. "הגזע הוא הבא בתור"
הוא מלמל בקול רם והסתובב. הוא נכנס למחסן, יצא בלי המסור
ונכנס לביתו כשהוא טורק בכל הכוח את דלת ביתו. אני חושב שיותר
מהענף שנכרת, הטריקה החזקה כל כך מהימים הקודמים היא זו שגרמה
לנו להבין. כנראה ששאול הזקן ממש אוהב את עץ התותים. סופה של
עונת התותים הוקדם עבורנו. הרגשתי לא טוב על כל המקרה ואני
חושב שכך גם כל הכיתה.
זאת היתה הפעם האחרונה שיצא לי לאכול תותים ישר מהעץ והיום
הראשון שגנבתי בשר מהאקונומיה.