במקום חשוך ובודד, 2 מטר מתחת לאדמה, ישב טו-פאק  שאקור על
כיסא מנהלים מתכוונן, עישן סיגריה, ונאנח. טו-פאק התגעגע.
כבר שנתיים, מאז מותו המבוים , הוא גר במסתור התת-קרקעי שלו,
והשתעמם.
טופאק התגעגע לתהילה שהייתה לו, למעריצים, לבחורות שנמרחו
עליו, למסיבות הסמים המטורפות, לחיי הפאר, לחברים, להופעות.
טו-פאק התגעגע לחיים שהיו לו, חיים שלא יחזרו לעולם. הוא תהה
אם היה שווה לוותר על כל זה,  על החיים הנהדרים שהיו לו, חיים
שחלם עליהם מאז היה חבר כנופיה בגטו. חיים שעליהם ויתר מתוך
רצון מלא.

ובשביל להבין למה האיש הזה ויתר על עצמו, למה הוא זרק את כל מה
שחלם עליו, את הגדולה והתהילה, צריך לחזור לאותו יום, היום שבו
טו-פאק נחשב כמת ע"י העולם.
באותם ימים בארה"ב, עולם הראפ היה נתון במלחמה קשה, אמיתית
ואלימה, בין שני מחנות. מחנהו של טו-פאק , היה המחנה מהחוף
המערבי, הראפרים מלוס-אנג'לס, שכלל גם את דר' דרה ואת
סנופ-דוג, מול המחנה מהחוף המזרחי, הראפרים מניו-יורק, עם פאף
דאדי ונוטוריוס ביג.
סיבת המלחמה לא הייתה ממש ברורה לאף אחד, אבל בגלל שבשני
המחנות היו גנגסטרים פעילים וגנגסטרים לשעבר, החבר'ה משני
החופים החליטו לירות קודם ולשאול שאלות אחר כך.
המצב הזה הדאיג את טו-פאק, הדאיג אותו מאד.
אתם מבינים, כמה אבסורדי שזה יכול להישמע, בימים של העימות
המוסיקלי הכי גדול שאמריקה ידעה אי פעם, בימים שאנשים רצו
להרוג אחד את השני בגלל מיקום  גיאוגרפי, טו-פאק שאקור, איש רע
בעצמו ושחקן מרכזי  במיני-מלחמה הנ"ל, היה מאוהב.
תאמינו או לא, אבל האיש הרע של המוסיקה השחורה, האיש שהוצא
מהכלא ע"י המפיק שלו בכדי לעשות תקליט, האיש שחווה על בשרו את
חווית הגטאות השחורים  בL.A, היה מאהב עד מעל לראש.
לבחורה קראו שאניקוואה (SHANIKUA), הוא הכיר אותה באירוע נגד
המלחמה בקונגו, והיא הייתה הבחורה היחידה שלא הייתה מתה לשכב
אתו.
להפך. מה שכל כך משך את טו-פאק הייתה העובדה שהבחורה הזאת, ממש
לא הראתה שום סימן של עניין באמן הראפ הגדול ביותר בכל הזמנים.

וזה הרשים את טו-פאק. זה הרשים והדהים ואתגר אותו, מה שגרם לו
לעשות את הבלתי יאומן, להרים את הטלפון ולהזמין אותה לפגישה.
הוא אסף אותה בלימוזינה הענקית שלו, ותכנן לקחת אותה למסעדה
הכי יקרה בעיר, אבל שאניקווה התעקשה לנסוע לרובע הסיני ולאכול
אטריות. ולא רק זה, אלא שהיא באה לבושה באוברול ודוקטור
מרטינס, כאילו היא יצאה לאכול גלידה עם השכן מסביב לפינה, ולא
יצאה עם השם החם ביותר במוסיקה השחורה באותם ימים.
ובאיזה דוכן אטריות מסריח שעלו פחות מהנייר  החד-פעמי שבו
טו-פאק ניגב את האף, הם לא דיברו על האלבום האחרון של טו-פאק,
או על מה שכתבו עליו בעיתון, אלא על המצב בבוסניה, על המלגה
שקיבלה שאניקווה בקולג', ובכלל על החיים.
זו הייתה השיחה הראשונה מזה זמן רב שטו-פאק ניהל שלא התרכזה אך
ורק בו, והוא היה מאושר.
ולא רק שבסוף הפגישה, כשהוא הסיע אותה הביתה, היא לא הציע לו
לעלות ל"קפה" (קפה אה, קפה!!), אלא שהיא נתנה לו את המספר שלה,
ואמרה לו להתקשר בעוד יומיים,  אפילו בלי נשיקת פרידה.
ואז, טו-פאק הבין שהוא מצא מישהי, שלא איכפת לה כמה כסף יש לו
או מה הדירוג שלו במצעד הפיזמונים.
מה שעניין אותה זה הוא, ולא הכסף, ולא הזוהר, ולא אבק
הכוכבים.
והוא החליט שעם בחורה כזו הוא רוצה להיות ביחד כל החיים.
וכשהם כן שתו "קפה", אז הוא המתין לה בסבלנות, ולא גמר מיד,
אלא התאפק, כדי ששניהם יוכלו ליהנות מה"לגימה".
וקרה ששבוע לפני יום מותו של טו-פאק, הודיע לו חגיגית שאניקווה
שהיא בהריון (מוזר שבחורה אחראית כמו שאניקווה  תשכך  לקחת
גלולות....), ושהיא הולכת ללדת את התינוק הזה, איתו או
בלעדיו.
וטו-פאק ידע, במעמקי ליבו, שהלחמה האיומה שבה הוא נתון, יכולה
לבוא לפגוע לא רק בו, אלא גם באישה שהוא אוהב, וביוצא חלציו
שהיא נושאת ברחמה, ואת זה הוא לא יכל ולא רצה לסבול.
ולכן, טו-פאק שאקור, האיש, האגדה והמיתוס, ויתר על כל מה שהוא
אי פעם רצה, בשביל משהו שהוא בכלל לא ידע שקיים, אבל אותו משהו
לקח את חיי הזוהר בהליכה.

ולכן גם הפעם טו-פאק הרהר האם הוא עשה את ההחלטה הנכונה, להעלם
לתמיד מעולם שנתנן לו הכל. וכמו בכל יום, גם הפעם, כל ספקותיו
של גיבורינו נעלמו, ברגע שהשעון הורה על השעה ארבע, ואשתו
שאניקווה וביתו אנטנדרה, חזרו הביתה.