אני משוטטת במסדרונות של הבית הויקטוריאני העתיק בדרך כלל הוא
מלא בריחות הבישול של דודה אליס אבל עכשיו משום מה הריחות
אינם. אני כל כך אוהבת את התפוחים הקלויים שלה ברוטב קינמון,
ממלאים את כל הבית בריח קינמון כאילו מישהו הדליק כמה עשרות
נרות ריחניים והציב אותם בכל מקום בבית. הבית הוא מין בית מלון
בסגנון ישן, לכל אדם יש חדר אבל את הארוחות כולם אוכלים ביחד.
דודה אליס היא לא הדודה שלי היא רק מבקשת מכולם שייקראו לה כך
ולאף אחד אין התנגדות כי לכל אחד היא מזכירה איזו דודה דאגנית
מהמשפחה שלו. הבית שייך למשפחה שלה כבר כמה דורות ורק על מנת
שהיא לא תצטרך לסגור אותו היא הפכה אותו למלון. אני מסתובבת
בבית החשוך, שקט לחלוטין, הרגליים היחפות שלי דורכות על
השטיחים אבל משום מה אני עדיין מרגישה צינה העוברת מהרגליים
שלי על לידיים וגורמת לי לרעד קל. ניגשתי לדלת שלו, נכנסתי
לחדרו, הוא כל כך יפה, נער עם עיניים חומות וגומות חן. יש לו
חוש הומור כל כך מוזר אבל אני אוהבת אותו, אני אוהבת כל דבר בו
איך שהוא הולך ואיך שהוא מדבר ומסמיק, מין ילד נער כזה הוא בן
20 אבל עדיין יש בו חן ילדותי. אני אוהבת לצפות בו ישן מקווה
פעם להיות לצדו במיטה הזאת להתעורר לידו בבוקר. הוא חש צינה,
מתוך שינה הוא מושך את השמיכה עליו. לא מבחין בי בכלל ומה חדש
אף פעם לא הבחינו בי. תמיד הייתי בלתי נראית לכולם אז למה
שמישהו יבחין בי עכשיו. אבל לא נורא עוד מעט הוא יבחין בי הוא
יבין אותי ויתאהב בי ואנחנו נהיה ביחד לתמיד. השחר עולה אני
יוצאת מהר מהחדר שלו מפחדת שהוא יבחין בי. השעה שבע בבוקר הבית
מתמלא בריח חביתיות, החביתיות של דודה, כל פעם שמישהו ניסה
לעשות דיאטה בבית הזה הוא נכשל ואיך אפשר שלא להיכשל אף בן
תמותה לא יעמוד בפני החביתיות עם הרוטב הביתי. דודה תמיד אמרה
שהמודרניזציה רק הורסת את האוכל. אצלה אף פעם אי אפשר היה
למצוא רוטב מוכן לשום דבר כל דבר היא הכינה בעצמה. אם היא
הייתה תופסת מישהו אוכל בין הארוחות איזה חטיף הייתה נעלבת,
כאילו מישהו תקע לה סכין בגב. כל הקינוחים בבית היו מעשה ידיה.
אהבתי לצפות בה מכינה אותם כל כך הרבה מחשבה ואהבה בכל אחד.
הייתה אומרת לי שאני התקווה שלה אני אמשיך את דרכה אבל מאז
שעזבתי כבר אין לה תקווה. כל פעם שהיא מכינה עוגיות שוקולד
צ'יפס שהיו אהובות עלי הייתה בוכה עד שהפסיקה להכין אותן.
לפעמים אני עדיין תוהה אם אני חולמת הכל נראה כל כך לא אמיתי
הייתי רוצה שזה יהיה חלום ואני אקיץ ממנו. אני כבר יושבת ליד
שולחן האוכל וכולם מתחילים לרדת למטה והנה הוא יפה כמו תמיד
השיער השחור שלו לא מסורק והוא מחייך כאילו מחכה לתגובה ממישהו
שמישהו יגיד לו ללכת ולהסתרק אבל אף אחד לא אומר לו חלקם
שקועים בבעיות שלהם וחלקן לא מסתכלות עליו בכלל. איך רציתי
שהוא יסתכל עלי הייתי יושבת בכוונה מולו אבל נראה שהמבט שלו
היה תמיד נודד מסביבי אבל אף פעם לא עלי. נראיתי דווקא לא רע
לא הבנתי את ההתחמקות שלו, לא ביקשתי הרבה רק מבט ידידותי ממנו
אבל לא קיבלתי אותו. עכשיו הוא מסתכל עלי כל הזמן והוא אפילו
לא יודע את זה. מאז שעזבתי כל הבית השתנה אף אחד לא חי בחדר
שלי חוץ ממני דודה מחזיקה אותו כפי שהוא כאילו מחכה שאני אשוב.
מדי פעם הייתי שומעת מישהו נאנח אומר "חבל", מזיל לפעמים דמעה
והולך לא רוצה להיתקל בדודה ולהעציב אותה. אותו לא שמעתי מדבר
עלי אף פעם כאילו לא הייתי קיימת בכלל.
בימים האחרונים שמתי לב שדברים משתנים האווירה בבית יותר ויותר
עגומה ואז הריח, עוגיות שוקולד צ'יפס רצתי למטבח ללוח שנה שהיה
תלוי מאז ומעולם שם וראיתי זה היום שלי ואני אפילו לא שמתי לב.
מחר זה היום שלי. יצאתי לחצר, העץ עדיין לא הגליד עברה שנה מאז
אבל הצלקת המכוערת עדיין נמצאת עליו כמו מצבת זיכרון. נגעתי בה
חזרתי לאותו יום שנה קודם ראיתי את עצמי בחדר שלי מתלבשת לקראת
היציאה שלי ונוסעת. פגשתי את החבר שלי ליד הנחל הוא אמר לי שזה
לא הולך והוא נוסע, יצאנו אז כמעט שנתיים. אחרי יום גיליתי
שזאת הייתה החברה הכי טובה שלי שעזבה אתו. חזרתי לבית והוא ישב
שם מחייך לעצמו כאילו יודע שכשהוא מחייך הוא נראה טוב כל כך.
הוא אפילו לא הסתכל לכיוון שלי עליתי במדרגות למעלה לחדר שלי
ובכיתי שם.
בערב ירדתי לגן לא היה שם איש בכיתי שוב, בגלל החבר שלי, בגלל
דודה ובגלל העולם בכיתי בשביל כל אחד בכיתי בגלל בעל העיניים
החומות, השיער השחור הפרוע וגומות החן.
נסעתי במכונית לפאב השכן, כשחזרתי לא הייתי שיכורה. בעצם כן,
שיכורה מרוב רחמים על כולם ועלי שיכורה מרוב סבל, רוצה להחליף
את הכאב הנפשי בגופני ואז ראיתי את העץ ולא היה איכפת לי משום
דבר ומאף אחד רק רציתי שהכאב יפסיק, להפסיק להרגיש כמו כישלון.
לחצתי על הגז והתנגשתי בעץ. ככה הלכתי בלי הזהרות מיותרות ובלי
הודעה. לא ידעתי שאחזור.
עדיין עמדתי במטבח דודה כבר יצאה מזמן ועוגיות חמות היו מונחות
על המגש. בערב כולם ישבו בחדרים שלהם אף אחד לא יצא נכנסתי
לחדר שלו הוא לא היה שם יצאתי לחצר וראיתי אותו בוכה שם לא
דמעה אחת אלה נהר שלם דמעות שנראו כאילו לא יפסיקו לעולם הוא
בכה עלי, או על העולם או על שניהם זה לא היה משנה, הוא בכה
ואני בכיתי בקול חרישי.
הוא נכנס למכונית שלו ונסע רעש המנוע נמוג לאיטו נבלע ביער.
הסתובבתי והתחלתי לחזור ואז שמעתי פתאום רעש של מנוע יותר
ויותר קרוב אלי זה היה הוא, הוא חזר, הוא חזר, אבל לא, צעקתי
לו לחזור, לעצור, לבלום אבל היה מאוחר מדי.
זאת הצלקת של שנינו עכשיו על העץ, היא שייכת לנו עכשיו הוא
ואני ביחד לתמיד. הוא אהב אותי תמיד רק לא ידע מה אני מרגישה
כלפיו אבל עכשיו אנחנו יחד. ביחד מסתובבים כל הלילה בבית
הגדול, ביחד נהנים מאותם ריחות מוכרים העולים מהמטבח, ביחד
מתעוררים באותה מיטה עם שחר, מפחדים שיגלו אותנו, עכשיו אנחנו
ביחד לתמיד מטיילים בגן נהנים מהחיים או אולי מהמוות, זה לא
היה משנה אנחנו יחד וזה מה שחשוב.