בכל שכונה, בכל עיר, בכל ארץ ניתן למצוא מניאק. אולי אפילו
שניים שלוש או במקרה הכי גרוע חבורה שלהם.
זה לא משנה איך הם נראים, באיזו שפה הם מדברים, המין שלהם -
מניאק זה מניאק. בשפות אחרות יכול להיות שלא קוראים להם
מניאקים, אבל זה בטח קוראים להם בשם דומה. בכל מקרה, כשהומצאה
המילה מניאקים - ידעו טוב טוב על מה מדובר.
מה זה מניאק?
כל בן אדם יגיד משהו אחר. אני דובק בהגדרה שמישהו שפעם ראיתי
בטלוויזיה באיזו תוכנית אמר.
הוא אמר שמניאק הוא בן אדם ששיחה קצרה אתו תניב באופן מיידי את
סינון המילה "מניאק" מבין השיניים.
ולא מדובר פה על "מניאק" כזה בצחוק שאומרים לחבר. מדובר פה
ב"מניאק" עסיסי כזה, שיוצא בלחש מהפה ואפילו לא מרגישים. מסוג
הדברים שיוצאים ישירות מהלב ולא ניתן לשלוט עליהם.
ברגע שאתה אומר את זה על בן אדם מסוים על בסיס קבוע - אתה כבר
יכול להגיד שהוא מניאק.
זה מה שאני שמעתי. אתם יכולים להסכים עם זה או לא, אבל אני
הסכמתי, כי אני ידעתי שהבן אדם בתוכנית התכוון לזה. זאת לא
הייתה איזו קומדיה או משהו, זאת הייתה תוכנית קהילתית שעסקה
בעיר שאני חי בה - את הבן אדם שהגדיר "מניאק" אני מכיר לא קצת
זמן, והייתה זו אחת מהפעמים היחידות שראיתי אותו כזה רציני
בעניין זה או אחר.
וכשהאיש אמר את זה, הוא דיבר על אבא שלי.
זה נכון, אבא שלי מניאק.
אנשים עשויים לחשוב לעצמם איזה בן אדם רע אני יכול להיות שקורא
לאבא שלו מניאק. אי אפשר לשנות את מה שנכון. הוא היה מניאק.
אני עוד זוכר איך אני הייתי משחק מחבואים עם כל החבר'ה שלי
ופעם אחת כשהתחבאתי שמעתי שני אנשים מדברים על משה המניאק.
באותה תקופה היה רק משה אחד בשכונה. אבא שלי.
המשכתי להתחבא שם ולהקשיב איך שני האנשים האלה התחילו לקלל את
אבא שלי, ואני ניסיתי בכוח לעצור את הדמעות, ואז הם ראו אותי.
הם ניגשו אלי וצעקו אלי: "תגיד לאבא המניאק שלך שהוא יכול
להעיף את הפרצוף המסריח שלו למזבלה וזה לא ישנה לנו. תגיד לו
את זה. תגיד לו שמומו אומר שהוא מניאק".
אני זוכר איך רצתי הביתה ובכיתי וסיפרתי לאבא שלי את כל
הסיפור. הוא חיבק אותי ואמר לי בקול מלטף שהכל יהיה בסדר.
הייתה זו הפעם הראשונה שאי פעם שמעתי את המילה הזאת, "מניאק",
והיא הייתה מיד קשורה לאבא שלי. לא העזתי לשאול אותו מה זה
אומר. ידעתי שזה משהו רע, וראיתי את ההבעה על הפנים שלו כשהוא
שמע את המילה הזאת, וידעתי שהוא לא ישמח לשמוע אותה עוד פעם.
המשכתי להחזיק את אבא עד שלא יכלתי יותר.
באותם ימים הייתי תמים ואני לא ידעתי מה אבא עשה. לא ידעתי למה
כולם קראו לו במילה המסתורית הזאת, "מניאק", אבל מאז, אנשים
התחילו להתייחס אלי אחרת. לאט לאט אנשים התחילו להתרחק ממני.
שמעתי הורים אומרים לילדים שלהם: "תתרחק מהבן של המניאק", וזה
הגיע למצב שיום יום חצי שכבה הייתה עולה עלי והורגת אותי ממכות
וכולם היו מעלימים עין. בהתחלה לא אמרתי כלום כי ראיתי איך אבא
שלי רגיש לנושא, אבל הוא כבר לבד התחיל לשים לב שהייתי חוזר
הביתה עם פנס בעין ומדי פעם עם דם נוזל מהאף או משהו כזה. אבא
היה פשוט בא אלי ומחטא לי את הפצעים עם יוד.
היום שבו החלטתי שנמאס לי היה יום אחד בו הייתי בביה"ס והיה
שיעור היסטוריה. באותו יום אני כבר לא יכולתי יותר. המורה
להיסטוריה החל לקלל אותי לעיני כל התלמידים ולצחוק יחד אתם.
בשלב מסוים הוא אמר לי ללכת לחדר המנהל בגלל שהוא לא יכול
לסבול את הפרצוף המכוער שלי. יצאתי מהכיתה והתחלתי לבכות בקול
חנוק, שהכיתה לא תשמע אותי. מעט האנשים שהלכו במסדרון התרחקו
ממני כמה שיותר, למרות שממבטם החטוף הצלחתי לקלוט מעט רחמים.
הייתה זו הפעם הראשונה שנכנסתי אל חדר המנהל. בדרך כלל המורים
היו מתעללים בי שיעורים שלמים ועושים לי דברים שקרוב לודאי היו
עושים לילדים אחרים טראומות לא נעימות. אפשר לומר שבדרך מסוימת
זה עשה גם לי טראומה כזו.
אני נכנסתי אל חדר המנהל באיטיות והמנהל שישב על כיסאו המרופד
אפילו לא טרח להסתכל עלי - הוא המשיך להסתכל על ניירות ששכבו
על שולחנו בעוד הוא שאל מה שמי ומדוע אני בחדרו.
הקול שלו היה אבהי כזה ונתן לי תחושה שיש מישהו להגן עלי בעולם
הזה. מישהו שלא מתייחס אלי כאל "דור המשך של אבא שלי", לא משנה
מה הוא עשה. הוא הרים את מבטו שנשא חיוך רחב לכיווני - עד מהרה
פרצופו השתנה לפרצוף המום ומיד אחרי זה לפרצוף זועף.
"אתה הבן של המניאק", הוא אמר בקול קריר, "לך מכאן. מהחדר הזה,
מבית הספר הזה, מהעיר הזאת - לך מכאן וקח את אביך איתך - ואל
תחזור לעולם".
לקחו לי כמה שניות לעכל את מה שאמר המנהל, אך בשניות הספורות
האלה הוא כבר קם ממקומו וזרק אותי מחדרו בצורה תוקפנית. אבל
אני לא התפלאתי, אחרי הכל, אני הבן של המניאק.
התחלתי ללכת הביתה, מלא בתחושת זעם ואומללות, הרגשתי שהיו
יכולים להיות לי חיים נורמלים לולא האבא המניאק שלי. הבנתי
שהייתי יכול להיות שם בכיתה עוד באותם רגעים וללמוד כמו כולם.
הייתי יכול לזכות ליחס שווה. הייתי יכול להיות אני...
...וזה לא שהייתי שונה או משהו, הייתי בדיוק כמו אותו ילד
בכיתה שלי. משום מה, אנשים העדיפו להחרים אותי בגלל אבא שלי.
לשנוא אותי בלי שום סיבה. להעליב אותי רק בגלל שאני הבן של
המניאק. באותו יום החלטתי לשים לזה סוף פעם אחת ולתמיד.
הגעתי הביתה בריצה מטורפת, נותן לכל הרגשות העזים שלי להשתחרר
ולזרום לכל הכיוונים. הרוח העזה שנשבה באותו רגע כאילו התנגדה
לזה שאני רץ, היא ניסתה לחסום אותי באותו רגע, כאילו היא אמרה
לי בנשיבתה: "אני לא אתן לך להגיע הביתה ילד, לא לבן של
המניאק".
הייתה יכולה להיות לנו דירה נחמדה, אבל בגלל שבכל הבניינים
בעיר כמעט היה ועד שנידה אותנו בגלל אבי (כמובן) נאלצנו להשתכן
בתוך קרוואן נטוש שהיה בצד העני של העיר. זה לא שהיו לנו בעיות
כספיות, זה שאף אחד לא רצה אותנו. תיקון טעות: את אבא שלי. אף
אחד לא רצה מניאק בעיר שלו.
נכנסתי לתוך הקרוואן הרעוע שהתנדנד טיפה כאשר נכנסתי פנימה.
אבא שלי ישב על כורסא וקרא עיתון, לא שם לב בכלל שנכנסתי
פנימה.
-"נמאס לי!" צעקתי. "אמא עזבה את הבית, זרקו אותי מביה"ס,
אין לי חברים, מרביצים לי ומקללים אותי כל הזמן... ואתה יודע
למה כל זה??? אתה יודע???"
אבי לא ענה. הוא פשוט הסתכל עלי במבט דומם שלא אמר כלום. הוא
כבר ידע את התשובה.
-"כי אתה מניאק!!!!" סיימתי בצרחה שהרעידה את הקרוואן בעוצמה
שגרמה לי לאבד את שיווי המשקל לרגע.
ידעתי שהגזמתי. ידעתי שגם אבי סובל לא פחות ממני מהיחס של העיר
אלינו. ידעתי שזה לא בדיוק עודד אותו לחשוב שגם הבן שלו חושב
שהוא מניאק בלי לדעת בכלל למה. ידעתי את כל זה רק ממראה הדמעה
הקטנה שהתגלגלה במורד לחיו. הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי אותו
בוכה.
הסתכלתי על אבי למשך מספר שניות. לא ידעתי איך להגיב. האבא
שלי, זה שנתן לי אוכל, מקום מגורים, בריאות... האבא שלי בוכה
כמו תינוק.
הדקה הבאה הייתה אחת מהדקות הקשות בחיי. התבוננתי בעיניו
האדומות של אבי והן החזירו לי את השתקפותי. ככה הסתכלנו זה על
זה דקה שלמה בעוד רעש קל לא נשמע באוויר. בסופו של דבר שאלתי
אותו: "אבא, למה אתה מניאק?"
-"לא יודע", באו המילים הראשונות ששמעתי מפיו באותו יום. קולו
היה עבה ולא היה ניכר עליו שהוא בכה מספר שניות לפני כן, הוא
משך את אפו וסיים: "נראה לי שנולדתי ככה".
התבוננתי באבי עם פה פעור. ניסיתי לחשוב על משהו להגיד אבל
משום מה כל דבר נראה לי מיותר. לא ידעתי בעצם מה גרם לאנשים
לחשוב שאבא שלי הוא כזה מניאק - אני מעולם לא ראיתי אותו ככזה.
הוא תמיד היה שם בשבילי כשהיתה לי איזו צרה זו או אחרת. אני גם
לא הצלחתי לחשוב על שום סיבה מיוחדת שאנשים היו חושבים שהוא
מניאק. אבא שלי היה אדם הגון שפשוט ניסה לחיות את חיו כמו
שצריך - אך באותו רגע לפתע הסתכלתי עליו ותחושה של גועל עברה
בגופי. הרגשתי מעין דחייה שאי אפשר לתאר במילים אל אבי, היה זה
כאילו כל הרגשות שאי פעם היו לי כלפי הבן אדם הזה נעלמו
והתחלפו בעוינות ושנאה כלפיו.
-"מניאק", סיננתי מבין שיני ויצאתי מהקרוואן בשקט. אבי פשוט
המשיך לשבת על הכורסא והחל להתייפח מחדש.
התחלתי ללכת בחוסר כיוון לאן שרגלי לקחו אותי. שמתי לב שאני
מתקדם לכיוון ביה"ס. לא הצלחתי להבין למה פתאום כל רגשותיי אבי
השתנו פתאום, מדוע לפתע אני מסתכל עליו בשנאה כזו כאילו הוא
באמת לא היה יותר מבן אדם... מניאק.
החלטתי שאני חייב למצוא תשובה על כך בהקדם האפשרי.
נכנסתי לבנין בית הספר שלי ומיד אל תוך חדר המנהל אשר דיבר עם
איזו מורה די מבוגרת באותו זמן.
-"חשבתי שגירשתי אותך מכאן", הוא זעק בתדהמה ברגע שהוא ראה את
פרצופי.
אני התעלמתי מזעקותיו ותפסתי אותו בצווארון. היה זה קצת מוזר
לראות ילד בן 14 תופס גבר בגיל העמידה בצווארונו כאילו הוא
החזק מבין השניים. אבל המנהל לא התנגד, והמורה שעמדה בצד ברחה
מהחדר בזעקות. אבל זה הדבר האחרון שהפריע לי באותו זמן.
-"למה אתם חושבים שאבא שלי מניאק?", שאלתי ברכות.
המנהל המבוהל התנשם במהירות, חושב על תירוץ טוב בעוד אני הרמתי
את קולי ושאלתי עוד פעם: "למה אתם חושבים שאבא שלי מניאק???"
בשלב הזה כבר המנהל התעשת. הוא הסתכל עלי בעיניים וניסה להחזיר
לעצמו את המעמד של האיש המבוגר והחשוב, ואז הוא אמר את המשפט
שנדמה היה שהוא חי את כל חיו רק כדי להגיד אותו:
"כי הוא מניאק".
הסתכלתי על המנהל שאמר את המשפט הזה בצורה כל כך אדישה, כאילו
הוא קבע איזושהי אקסיומה: "אבא שלך מניאק", הוא סיכם, "תחיה עם
זה".
אני פשוט הסתכלתי עליו בתדהמה. משום מה, למרות האבסורד שבמשפט
הזה, למרות שהוא עשה קביעה שלכאורה נראתה מטופשת לחלוטין - לא
יכולתי לענות לו. תפיסת העולם הזאת נראתה לי לפתע כל כך ברורה
ולא יכולתי להבין איך ראיתי את אבא שלי כאדם אוהב וטוב במשך כל
הזמן הזה... הוא היה מניאק.
-"הוא מניאק?", שאלתי בלחש, בחוסר אמון בעודי מרפה מאחיזתי
במנהל.
-"כן", הוא ענה בקול קר, מודע לפתע לשליטתו במצב.
-"רגע... אבל למה אני? מה אני עשיתי?!", שאלתי בחוסר אונים.
-"אתה בן-של-מניאק!", הוא הרים את קולו.
-"אז מה?!", כבר צרחתי.
-"אז אתה בדיוק כמוהו! אתה מניאק לא פחות ממנו!", הוא חתם.
איך אתה יכול לקבוע כזה דבר? מה הפך את אבא שלי למניאק? מה רע
בלהיות מניאק?... רציתי לשאול אותו כל כך הרבה שאלות אך מילה
לא יצאה בפי. משהו במוחי אמר לי שהוא צודק ושאני לא יכול לעשות
כלום כדי לשנות את זה. הסתכלתי על גופו הצנום  והבנתי שבקרב
הזה הפסדתי. המנהל לא היה צריך לעשות הרבה בשביל לגרום לי לצאת
מחדרו - פשוט יצאתי עם ראש מושפל וחזרתי הביתה, אל הקרוואן.
בבית חיכה לי אבא. הוא משום מה ידע שאני אחזור - הוא הסתכל עלי
וידע בדיוק מה עבר עלי.
-"גם אני עברתי את הטקס הזה", אמר באדישות,  "ברוכים הבאים
למועדון המניאקים".
הסתכלתי עליו בייאוש ושאלתי אותו: "למה?... אנחנו לא
מניאקים!...".
-"זה לא משנה", הוא השיב, "זה לא משנה".
כך פשוט הסתכלנו זה על זה והתחבקנו. מתייפחים זה בזרועות זה -
גבר ובנו - שני מניאקים.
היום אבא שלי כבר מת ואני עדיין חי בקרוואן הרעוע. כל פעם שאני
הולך ברחוב אנשים מסתכלים עלי בחשדנות, עדיין, ממש כמו שהייתי
ילד. הם כבר לא קוראים לי "הבן של המניאק" - עכשיו אני הפכתי
להיות המניאק. אני משער שזה היה צפוי במידה מסוימת.
אתמול בלילה, הלכתי לטייל קצת ברחוב. רק אז אני יכול ללכת
ברחוב בשקט, כשאין אנשים. אין מי שיקרא לך מניאק ויזרוק עליך
אבנים - רק אני והרחוב בשקט שנקטע רק על ידי הרוח.
הלכתי ברחוב והתפעלתי מיופיו של הטבע כאשר לפתע הרגשתי יד
טופחת על כתפי. קפצתי בבהלה והסתכלתי אחורה. מאחורי עמד נער
צעיר - בערך בגיל בו הייתי כשהפכתי למניאק.
-"אתה לא נראה כמו מניאק", הוא אמר.
הסתכלתי עליו וראיתי את ארשת הפנים התמימה שהוא עטה על עצמו
ולפתע התעצבנתי. הרגשתי כאילו אני חלק מאיזושהי בדיחה גרועה
שמישהו המציא - ופתאום, בלי לחשוב, צעקתי:
"ילד, תגיד - מה זה בעצם מניאק?".
הוא שתק והסתכל עלי בעיניים מפוחדות. שקט הציף את הרחוב למשך
דקה ואז לפתע הוא אמר כמעט בלחישה: "טעיתי. אתה באמת מניאק" -
ובלי לתת לי אפשרות לענות, הוא ברח.
מה זה בעצם מניאק? אני שואל את עצמי. כמו שהאנשים קראו לי
מניאק עד עכשיו הם יכלו לקרוא לי בכל שם - חרא, דביל, טיפש,
מקולל. זה לא משנה את העובדה שאני מה שאני - הם פשוט החליטו
לקרוא לי "מניאק".
מחר אני אסע מכאן. אני אסע מהעיר האיומה הזאת למקום שבו אני
מקווה ששם יקבלו אותי כמו שאני - ואולי בסוף הם יבינו שאני לא
באמת מניאק.

בכל שכונה, בכל עיר, בכל ארץ ניתן למצוא אדיוט. אולי אפילו
שניים שלוש או במקרה הכי גרוע חבורה שלהם.
זה לא משנה איך הם נראים, באיזו שפה הם מדברים, המין שלהם -
אידיוט זה אידיוט. בשפות אחרות יכול להיות שלא קוראים להם
אידיוטים, אבל זה בטח יהיה משהו דומה. בכל מקרה, כשהומצאה
המילה אידיוטים - ידעו טוב טוב על מה מדובר.
מה זה אידיוט?
אידיוט זה בן אדם ששיחה קצרה אתו תניב באופן מיידי את סינון
המילה "אידיוט" מבין השיניים.
יש לי בן אדם כזה שחי בשכונה שלי, אף אחד לא סובל אותו.
מישהו צריך לעשות משהו בקשר לזה.