יום שרב חם ומייגע היה אותו היום. הכל בער בחוץ. שוב חלפה
מחשבה במוחה שאולי כבר הגיעה העת לרכוש מזגן. כל שנה עולה
השאלה מחדש, וכל שנה נדחית בגלל מיעוטם של ימי שרב בהרים בהם
גרה. אולם השנה התחילה לעבוד מהבית ובכל הימים החמים האלה
הזיעה בביתה וחשה בחסרונו של המזגן. עובדת מהבית, לבדה חצי
יום, לא דופקת חשבון לאף אחד. הסירה את הבגדים ונשארה רק
בגופיה דקה.

אותו יום עבדה וחייכה בלבה. הלקוחות עמם דיברה בטלפון לא שיערו
מה היא לובשת כשהיא מדברת עימם בענייני עסקים. הצעות המחיר
שזרמו בפקס יצאו כאילו יום עסקים רגיל, אבל היא הרגישה חיננית
ומשוחררת, ואולי בגלל זה גם הדברים רצו במהירות עצומה.

מדי פעם מעבירה יד לחה על חלקים לחים אחרים. מאד קל להגיע
אליהם, אין מחסום של בגד. הגופיה רפוייה במידה רבה, נמצאת שם
כדי לספוג זיעה לא כדי לכסות טפח.

היא הייתה שקועה בכתיבת הצעת מחיר מורכבת במיוחד כשפעמון הדלת
קטע את חוט מחשבתה.

"לרוץ ללבוש משהו", חלפה בראשה מחשבה. רצה לכיוון המדרגות
לקומה העליונה, כשלפתע נעצרה. הדרך אל הקומה העליונה הייתה חצי
מפלס מול הדלת, וכשעברה שם ראתה את הדלת פתוחה ואת הדוור עומד
בפתח מחייך אליה.

הדוור, יש לציין, בחור צעיר ויפה תאר. מבקר אצלה כמעט מדי שבוע
עם מעטפות בשליחות מיוחדת. לא החליפה עמו יותר מכמה מילות
נימוס. עתה הוא עמד מול גופה החשוף כמעט לחלוטין.

כמות המחשבות שרצו באותה שניה בראשה הייתה בלתי נספרת. היא
ניסתה לנחש כמה הוא רואה מתחת לגופיה, איזה חלק מפלג גופה
התחתון חשוף לעיניו. וגם - "איך" ו"מה" ו"מה פתאום" ו"למה
פתוח, הרי סגרתי" ו"לא נעים" ו"איך יוצאים מהמצב הזה" ושוב -
"אוי, אלוהים, הוא במפלס נמוך ממני והגופייה לא ממש ארוכה". מה
הוא רואה? כמה הוא רואה? העיניים שלו נעוצות במפגש בין רגליה.


חשבה מה הכי טוב לעשות. לרוץ למעלה ולחזור לבושה? הרי כבר ראה
אותה. או לחתום על החבילה ולצאת מהמצב הזה הכי מהר שאפשר.
ירדה את חצי המפלס כאילו לבושה בגדי מלכות, חתמה על החבילה,
בקול רגיל למדי אמרה תודה, סגרה את הדלת והחליקה על הדלת
לישיבה על הרצפה. לבה דופק בפראות. דקה אחר כך הגיע צחוק
משחרר.

בערב סיפרה את הספור לבעלה, השמיטה פרט קטן שולי (למשל, שהייתה
לבושה רק בגופיה). בעלה המהם משהו בלתי ברור והיא החליטה לא
להמשיך בנושא.

ארבעה ימים לאחר מכן הופיעו שני גברתנים בפתח דלתה, נושאים
חבילה ענקית. "מה זה?" שאלה, לא הזמנתי כלום. "לא יודעים" ענו
לה "הזמינו פה מזגן. הבאנו אותו".


בפעם הבאה שהגיע הדוור אל סף דלתה, התפלאה לראות שהוא חדש.
"איפה הבחור שעבד פה לאחרונה?" שאלה.

"אל תשאלי" ענה לה, "כשהיה כאן בשבוע שעבר, עשה תאונה. הוא
צריך לנוח קצת ועובד במשרדים. בינתיים אני מחליף אותו".