יש אנשים שפשוט לא יודעים מה לעשות עם החיים שלהם, ואפילו אם
ההזדמנות הכי מדהימה תקפוץ להם ישר מול העיניים הם לא ידעו
לנצל אותה. איש כזה, לדוגמא, הוא החבר הכי טוב שלי - אורי.
הדוגמא הכי טובה שאני יכול להביא לכם כדי שתבינו למה אני
מתכוון הוא הסיפור על הילה. הילה היא הילדה הכי יפה בשכבה
שלנו, אחת מושלמת כזאת עם שיער בלונדיני ארוך ועיניים כחולות.
הקטע עם ההילה הזאת שכמו כל ילדה בגילנו, הדבר האחרון שמעניין
אותה זה בנים מהשכבה שלה. ובאמת, למה שאחת כמוהה תתעניין
ביודבטניקים כשהיא יכולה להשיג (ודי בקלות אם תשאלו את דעתי)
את כל מערך צבא ההגנה של ישראל? אני לא צריך להוסיף שכל בן
נורמאלי בשכבה שלנו דלוק אש על הילה, והסיפור הזה בא להוכיח,
בנוסף לטענה הראשונה שלי, את העובדה שאורי הוא כנראה לא כל כך
נורמאלי.
הילה מסיימת ללמוד כל יום שלישי בשעה ארבע אחרי הצהריים כי היא
לומדת במגמת אומנות או משהו כזה, והם לומדים שם הרבה יותר שעות
מכל התלמידים האחרים. בקיצור, איזה יום שלישי אחד אורי נשאר
בבית ספר בשביל לשחק כדורגל עם החברים שלו ובדיוק כשהילה יצאה
מבית הספר כדי ללכת הביתה אחד מהחברים שלו הביא בעיטה חזקה
כזאת, ככ שהכדור עף בשיא הכח ישר לכיוון הילה. הילה הספיקה
לסובב את הראש שלה ולראות את הכדור מתקרב במהירות עצומה לעבר
הפרצוף שלה בדיוק מאית שנייה לפני שאורי זינק ותפס את הכדור
בידיו - כל זאת רגע קטן אחד לפני שהכדור היה יכול לפגוע בפנים
המקסימות של הילה. אני לא יודע מי היה יותר המום באותו רגע.
הילה, שכמעט חטפה מכה חזקה לאללה בראש, החברים של אורי שראו
אותו מזנק במהירות עצומה כזאת שאפילו לשוערים מקצועיים אין, או
אורי עצמו - שהרגע תפס את הכדור הזה ועכשיו הוא עומד פנים מול
פנים מול הילה.
אתם יודעים איך קורה לפעמים שיש 'קליק' כזה במבט? תחשבו על
הפעם שהצלבתם מבטים עם ילדה שמצאה חן בעינכם. אפילו אם הצלבת
המבטים הזאת היתה מקרית לגמרי, באמצע המסדרון או בתור לקפיטריה
או משהו, ההצלבה הזאת, בשבילכם לפחות אם לא בשביל הילדה, היתה
מיוחדת. הרגשתם כזה 'קליק', כאילו נוצר איזה קשר מיוחד, כאילו
אתם מכירים את הילדה הזאת כבר המון זמן ואתם יכולים ככה פתאום
לבוא אליה ולדבר איתה שעות, אפילו אם באמת אין לכם מושג אפילו
איך קוראים לילדה. אז קליק כזה היה לאורי והילה בשנייה הזאת
שהם החליפו מבטים אחרי שהוא תפס את הכדור. היא הביטה בו בשתיקה
שאמרה הכל, והוא הביט בה מבולבל מהעיניים הכחולות הגדולות שלה.
אחרי חצי דקה של מבט ממושך כזה, שזה המון זמן, הילה סוף סוף
פתחה את הפה לדבר. "ת...תודה" היא אמרה, ואורי, הטמבל הזה,
במקום לנצל את רגע החסד הזה שיכול היה אשכרה להוביל לקשר כלשהו
עם הבחורה הכי יפה בשכבה, רק פלט איזה "אין בעד מה" ופנה
לאחור, להמשיך לשחק כדורגל עם החבר'ה.
אורי ואני חברים טובים כבר המון שנים, מאז הגן. כל יום אנחנו
הולכים ביחד לבית ספר ומכינים שיעורים אחרי הצהריים בבית שלו,
כי לו יש בית יותר גדול משלי. כל החיים שלנו דברנו על הכל.
תמיד הבנו אחד את השני כאילו אנחנו תאומים סיאמיים, אבל למרות
כל הרקע המרשים הזה לא הבנתי אותו כאשר הוא סיפר לי שהילה פשוט
לא מעניינת אותו. זה היה באותו יום שהוא הציל את הילה מהכדור
הזה, בערב הוא בא אליי וסיפר לי את מה שקרה. שאלתי אותו מה
הבעיה שלו, ואיך זה שהוא לא ניצל את הרגע בשביל להתחיל משהו עם
הילה, והוא אמר שהוא פשוט לא מעוניין בה. לא מעוניין בה? איך
מישהו יכול להיות לא מעוניין בה? הוא אמר שלמרות שהיא נראית
מצויין מתחת למראה שלה אין כלום, שהיא סתם עוד פריחה מפגרת שאי
אפשר לדבר איתה על כלום חוץ מעל בגדים ועל הפרק האחרון של
'דוסונ'ס קריק'.  לא הבנתי אותו. זה לא שאנחנו מדברים על איזה
אחת שרק נראית טוב ואז התירוצים האלה יכולים לעבוד. אנחנו
מדברים על הילה, על ההילה, ושום תירוץ שבעולם לא יכול עליה.
טוב נו, אולי לא שום תירוץ. הילה לא היתה הבן-אדם היחיד שאורי
הציל מדבר מהיר שעומד לפגוע באותו שבוע. יומיים אחר כך, בדרך
לבית ספר, החלטתי לחצות את הכביש באור אדום. במעבר חצייה שחוצה
את הכביש הראשי בדרך לבית ספר התקינו לפני איזה חודש רמזור
מעצבן כזה, שבגללו אנחנו מחכים בכביש יותר ממה שחיכינו בתקופה
שלא היה רמזור. 'בזכות' הרמזור הזה כל יום מחדש איחרנו
ללימודים ו'זכינו' להרשמה מהמורה. ביום הזה החלטתי שנמאס לי,
שאין לי אלוהים. רמזור או לא רמזור - אני עובר. ובאמת עברתי.
אורי הסתכל עליי במבט מוזר בשנייה שיצאתי לחצות את הכביש, ואז
זינק בעקבותיי. הדבר הבא שהרגשתי היה את הידיים שלו דוחפות
אותי בגב, ואת הגוף שלי עף ונופל כמה מטרים קדימה מאיפה
שעמדתי. ואז שמעתי חריקת בלמים.
ראיתי את אורי שוכב על הכביש כשכל הגוף שלו מתחת לגלגלים של
מכונית אדומה. הנהג יצא מהר מהמכונית ורץ לאנשהו, בטח להתקשר
לאמבולנס. התקרבתי מהר לאורי, שכל הזמן השתעל וירק דם. ואז הוא
אמר לי את זה. "ד..דני," הוא פנה אליי: "רק רציתי שתדע את
זה... א...אני ... א..א..אני הומו."
בקטע הזה אתם בטח מתפוצצים מצחוק. כן, כן, אני יודע שסיום כזה
לסיפור נשמע נורא דבילי ונורא לא מתאים, אבל מה לעשות - החיים
לא עובדים לפי סיומים טובים לסיפורים, ואני מבטיח לכם שהדבר
האחרון שרציתי לעשות אז, יושב על הכביש כשהראש המדמם של החבר
הכי טוב שלי בידיים שלי, הוא לצחוק. אורי המשיך: "ר...רציתי
שתדע שאני הומו... גיליתי את זה לא מזמן.. ו..ורציתי שתדע
ש...ש...שאני מאוד הייתי רוצה לקדם א...את הקש...הקשר ביננו."
ובמילים האלה אורי איבד את ההכרה.
יש אנשים שפשוט לא יודעים לנצל הזדמנויות, אפילו אם הזדמנות
מצויינת פשוט תקפוץ להם מאמצע שומקום וכאילו תגיד "קח אותי, קח
אותי." במצב שבו הייתי, רגע אחרי שהחבר הכי טוב שלי סיכן את
חיי כדי להציל את שלי, הייתי עושה כל מה שהוא היה אומר לי. אם
הוא היה אומר לי משהו כמו "נשק אותי יותם" הייתי מייד תוקע לו
את הלשון שלי בפה שלו הכי עמוק שרק אפשר. אבל אורי, אורי הוא
מאלה שלא יודעים לנצל הזדמנויות, וברגע הזה הוא בחר לגלות לי
בשקט בשקט את הסוד הזה שלו, וכך לנפץ כל סיכוי אפשרי לקשר שהיה
יכול להיות אם הוא רק היה אומר את זה באופן יותר אחר, כמו "אני
אוהב אותך דני!" או "נשק אותי דני!" או משהו.