ביום שבו יתפסו אותי, סוף סוף, את תשבי בבית קפה, משקפי שמש
שחורים יסתירו לך את האדום בעיניים.
על השולחן, תצעק הכותרת באדום אחר, מתוך העמוד הראשי של
העיתון: "נתפס!"
ומתחת תמונה שלי, במבט מושפל, אולי מסתיר את הפנים בצווארון
החולצה, או מאחורי איזה עיתון.
אני אהיה כבול באזיקים לשוטר, או אולי שתי ידיי יהיו נתונות
באזיקים, לפני הגוף, קצת כמו שחקני כדורגל שמנסים לכסות על
האשכים כשהם עומדים בחומה, מחכים לבעיטת העונשין.

עונשין... בטלוויזיה וברדיו יראיינו אנשים ברחוב, הם יביעו
בשאט נפש ובשנאה את דעתם על העונש הראוי, יגידו משפטים כמו
"ברגעים כאלה אני מצטער שאין עונש מוות" וגם: " אני מקווה
שלפחות הוא לא יראה יותר אור יום."

ראיונות עם משפחות הקורבנות, יהפכו להיות האייטם המוביל
בתוכניות האירוח. רפי רשפים ויאיר לפידים ודומיהם ישאלו דמויות
שזהותם תטושטש (אבל לא כאבן) שאלות כמו:
"איך אתם מתמודדים עם הכאב?", "את/ה יכול לתאר אולי, בשביל
הצופים בבית, את המקרה האישי שלך?" וכמובן: "מה אתם חושבים
עליו?"
מבטים מלאי אמפתיה ילוו את השאלה.
שפתיים יתהדקו בתשובה ודמעה פוטוגנית אחת תעשה דרכה אט אט
במורד הלחי ובבתי הצופים יצטרפו אליה עוד כמה, בשביל
הסולידריות.

אבל את? את תשבי בבית קפה, עם חברה, היא תדבר הרבה, את תשתקי
לא מעט.
היא תגיד שהיא לא מאמינה, שהייתי כזה בחור טוב ונחמד ואיך היה
אפשר להאמין עליי, הדברים האלה שכתובים בעיתון, פשוט נורא.
בלתי נתפס.
ולמה לעזאזל לא חושבים על המשפחות, למה הם חייבים לצרף את
התיאורים הגרפיים המזעזעים האלה?
(אני אהפוך פתאום לסיבה לדון באתיקה של התקשורת).

חומר הראיות שיתפס בביתי, לא ישאיר מקום לספק, כך שלא יהיה ספק
ולא תהיה תקווה, שאולי מדובר בחשדות שווא, יהיה רק הלם.

את תהיי עצובה?
את תהיי עצובה.
אני מקווה שתעני לה במשפט אחד, בקול סדוק.
אני מקווה שלא תצליחי לסיים את המשפט הזה.
אני מקווה שתרימי את כוס הקפה ההפוך בשתי ידיים
ותנסי לכסות את הפנים בעזרתו. להסתיר את הדמעה.
"בן זונה."