אחד הדברים הפחות אהובים עלי הוא לחייג ולטעות במספר, ואין
הרבה הגיון שעומד מאחורי זה. בדיוק כמו למשל שאין הרבה הגיון
מאחורי העובדה שלא משנה כמה פעמים תטעה במספר תמיד השאלה
הראשונה שתשאל תהיה "אז רגע, מה, זו לא תמי?" או דנה. או שירה.
ולא, זו לא היא, כי הרי אחרת לא היו אומרים לך שזו טעות
במספר.

ובכל זאת, כשחושבים על זה, יש משהו לא נעים בלהתקשר ולהגיע
לבית שבכלל לא חשבת להגיע אליו, כי מי יודע איך הפרעת לבנאדם
עכשיו כשהתקשרת אליו בטעות במקום אל עדי. או ליאת. או מאיה.
יכול להיות שהוא היה באמצע חשיבה ממושכת של ארבעים דקות על
חידה ששאלו אותו בבוקר של אותו היום, חידה שמשגעת אותו כל היום
ועכשיו כשהוא הגיע הביתה הוא בטוח שסוף כל סוף יהיה לו קצת שקט
והוא יוכל לחשוב על הפתרון המיוחל, אבל דווקא עכשיו אתה מחליט
לחייג 7 במקום 8, טעות מאוד נפוצה בקרב בני האדם, ולקטוע רצף
של 40 דקות של מחשבה.
יכול להיות גם שהוא באמצע ויכוח מאוד נוקב עם בת זוגתו על למה
כדאי לה לנסות פעם אחת לקיים יחסים בזמן המחזור שלה, ושזה לא
כזה נוראי כמו שהיא חושבת, או אפילו במקרה הכי קיצוני, יכול
להיות שהוא באמצע קיום אותם יחסים עליהם הוא ודאי דיבר קודם
לכן.

למזלי הרב, כשיעל התקשרה אלי וטעתה במספר, אני לא הייתי באמצע
פתרון חידת שח רב-מהלכית, גם לא הייתי באמצע שום שיחה מעניינת
עם אף בת זוג שלי, כי באותה תקופה ממש הייתי אחרי מערכת יחסים
ארוכה, דבר ששולל גם את העובדה שהייתי באמצע קיום יחסים. באותו
רגע הדבר הכי חשוב שעשיתי הוא לנסות לגשש עם היד לעבר הקערה של
הבמבה שהיתה מונחת על השולחן שמולי, תוך כדי שאני מצליח שלא
להסיט לרגע את העיניים ממסך הטלויזיה בו שיחקו נבחרות ישראל
ואוסטריה על ההזדמנות לשחק בגביע העולם לנבחרות כדורגל.

"הלו? אפשר לדבר עם דבי?" היא ביקשה בקול כזה מלטף, לא חזק מדי
ולא חלש מדי, שבאותו רגע לא היה לי כל כך אכפת איך הוא נשמע כי
הנבחרת שלנו כמעט ספגה שער.
"אין פה דבי" עניתי באדישות שמאפיינת אותי בדרך כלל כשאני שקוע
באמצע משהו אחר ומפריעים לי, ואני לא מעוניין כל כך להפסיק
אותו ולשתף פעולה עם המפריע.
"אה, סליחה, אני מתנצלת, חייגתי את המספר הלא נכון." היא אמרה
ושתקה בערך עשרים שניות, כאילו מחכה שאני אגיד משהו, אבל אני
הייתי בדיוק שקוע בהצלה הגרנדיוזית של השוער שלנו, כפי שטרח
להלל אותה השדרן.
היא באה לנתק ואז, לא יודע למה לעזאזל עשיתי את זה, אמרתי לה
"רגע, חכי".

אז היא חיכתה.

ניסיתי לחשוב על משהו מתוחכם להגיד לה, אבל הדבר הכי טוב שיצא
לי מהפה היה "איזה דבי את צריכה? כי אני מכיר כמה ואולי אני
יודע להגיד לך איך אפשר להשיג אותה". יופי, דביל.
היא צחקה ואמרה שזה בסדר, שהמספר שיש לה זה בטוח המספר של דבי,
פשוט היא לחצה על מקש כלשהו בטעות במקום על הספרה הנכונה וככה
היא התגלגלה אלי, ולא שזה דבר כל כך נורא כי אני מצחיק אותה עם
הנסיון הפתטי כל כך להרשים אותה, ובעצם יצא לי משפט ממש דפוק.
בשלב הזה כבר הפסקתי לעקוב אחרי מה שרץ על מסך הטלויזיה ועכשיו
כל מה שרציתי היה שהיא תשתוק רגע כדי שאני אוכל להגיד משהו,
כמו למשל שהכנות שלה מדהימה אותי, בהתחשב בעובדה שאנחנו מכירים
בערך דקה וחצי, כמו שמראה המונה על הטלפון המשוכלל שקיבלתי
מתנה מהעבודה, אבל לא יכולתי לומר כלום ופשוט נתתי לה להמשיך
לדבר. והיא דיברה בערך עוד שתי דקות, על כמה שזה מביך בטח
לטעות במספר ולהפריע למישהו באמצע השד-יודע-מה, ואיך שזה מעצבן
אותה שלא משנה מה, השאלה הראשונה שישאלו אותך אחרי שיטעו
במספר, תהיה "רגע, אז זו לא דבי?" ולא משנה מה תגיד להם.
צחקתי, דבר שקטע את רצף המחשבה שלה ואז היתה שוב פעם שתיקה של
כמה שניות.

"אה, קוראים לי יעל, דרך אגב, מכל המהומה שכחתי להגיד".
"גידי, נעים מאוד להכיר".
"אז הצחוק שלך ממקודם, זה טוב או רע?" היא שאלה, קצת נבוכה,
פחות דברנית מכפי שהיא היתה לפני דקות אחדות.
"זה טוב, כי זה בדיוק מה שאני חושב, אז בגלל זה צחקתי"
"הייתי בטוחה שאני היחידה שחושבת על כאלו שטויות, כי בדרך כלל
אנשים שאני אומרת להם את זה מסתכלים עלי במבט כזה של
מה-לעזאזל-היא-רוצה-מאיתנו".
צחקתי שוב. הפעם הדבקתי אותה בצחוק שלי ושנינו צחקנו.

השיחה המשיכה, עוד איזה שעה בערך. המשחק כבר ממזמן נגמר
והתוצאה לא כל כך היתה חשובה לי כמו שיעל נראתה לי חשובה באותם
רגעים. דיברנו על הרבה דברים וגילינו שיחסית, יש לנו הרבה
דברים במשותף, דבר שלא היה לי עד עכשיו באף מערכת יחסים שלי עם
אף אחת. הכי קרוב שהגעתי לזה היה כשיצאתי עם אוהדת של הפועל תל
אביב, אז היה לנו כמה דברים משותפים, כמו הקבוצה, והצבע האדום
שהוא אהוב על שנינו. אבל לי וליעל היו הרבה יותר דברים משותפים
מזה. היא אמנם לא אהדה את הפועל תל אביב, או כדורגל בכלל, אבל
היא אהבה את אותה המוזיקה שאני אוהב, בערך, חשבה בדיוק כמוני
שלוק בסון הוא במאי נהדר, ושז'אן רנו כל כך מקסים בסרטים שלו,
ועוד כמה דברים שאין צורך להרחיב עליהם את הדיבור.
היינו כל כך מרותקים מהשיחה שכמעט ששכחנו בסוף לבקש את הטלפון
אחד של השני, אבל למזלי הספקתי לשאול אותה, כמו כל גבר-מאצ'ו
ממוצע שמתחיל עם בחורה, כמעט בטבעיות "אז, אפשר את הטלפון
שלך?"

מכאן לשם המשכנו בינתיים לדבר רק בטלפון, היינו מדברים במשך
שעות כל יום. הייתי חוזר מהעבודה, מתקשר אליה. מסיים לדבר,
הולך לאכול משהו , ואז היא היתה מתקשרת אלי. היה איזה שהוא
קליק שתפס אותנו וגרם לנו רק לרצות לדבר עוד ועוד אחד עם השני.
יכול להיות שזה המסתוריות שאפפה את שנינו, שכן טרם ראינו זה את
זו ויכולנו באותה המידה להיות שני מפלצות ענק שנראות כמו הסיוט
הכי גדול של סטיבן קינג.
ואז הגיעה באמת אותה שיחת טלפון גורלית, שלא ניתן היה להתחמק
ממנה.

זה היה בדיוק אחרי שצחקנו על זה שהיום אין סדרות קומיות טובות
בטלויזיה, ושכולם מנסים להתמקד בלהפיק סדרות דרמה, ככה שאפילו
הבדיחות כבר לא מצחיקות.
היא צחקה את הצחוק שלה שבינתיים הספיק להעלות לי חיוך על הפנים
בכל פעם ששמעתי אותו, ופתאום -  שתיקה. זה נמשך בערך שתי דקות
והיה מוזר מאוד, מפני שבדרך כלל אין שתיקות כאלו בשיחות
בינינו, מסוג השתיקות המביכות ש"סיינפלד" היה מגדיר אותן
כשתיקות-לפני-סקס. לרוב השיחה זרמה וגם כשהיינו נאנחים או
צוחקים או מביעים רגשות, השתיקה לא נמשכה יותר מכמה שניות ואז
חזרנו שוב לדבר.

"אז..." הפרתי את השתיקה במילה אחת בודדה שנזרקה לחלל הפתוח.
"אז..." היא החזירה לי מהלומה והמשיכה לצחוק, הפעם עם פחות
רגש, קצת יותר לעצמה.
"אז תגידי, מתי רואים את הצחוק שלך?" חתכתי ישר לפואנטה בלי
להתעכב בדרך בשום רמזור אדום. יש לי את הקטעים האלו לפעמים
שאני יכול להיות נורא מעוכב מאחור, ביישן כזה, לא לעשות שום
מהלך במשך שנים, ומצד שני לעשות מהלכים פזיזים בלי לחשוב
פעמיים, מתוך אינסטינקט כלשהו, בהחלטה רגעית שאין בה הרבה
הגיון לרוב.

היא שתקה ויכולתי להרגיש שהשתיקה שלה כבר לא שתיקה כל כך שמחה
כמו מקודם. הפעם היא היתה קצת יותר רצינית. לרגע חששתי שאולי
הקדמתי את המאוחר והיה עדיף אם הייתי שומר את זה לשלב מאוחר
יותר בשיחות הטלפון המרובות שלנו. הרי בסך הכל, מה בוער לי,
אני בקושי מכיר את הבחורה, לאיפה אני ממהר להפגש איתה, אולי
עדיף באמת אם הייתי מחכה קצת יותר זמן, מכיר אותה לעומק, ואז
היינו נשארים גם ידידים אם הכל לא היה הולך טוב בפגישה הראשונה
שלנו פנים מול פנים, לעומת עכשיו שדחייה פיזית בפגישה הראשונה
יכולה לסכן את הכל ולנתק לגמרי את הקשר בינינו. מרוב חששות,
מרוב אי ודאות לגבי מה שאני רוצה, כמעט שלא שמתי לב שהיא ענתה
לי.
"מה אתה שותק פתאום, חשבתי שאתה רוצה להפגש?" היא אמרה, ואז
נפל לי האסימון שבכל הזמן הזה שאני שקעתי בהרהורים על מה היה
קורה אם הייתי מחכה עוד כמה ימים, שבועות, חודשים, היא ענתה
לי. ואפילו תשובה חיובית.
"אני כן, אני פשוט..." לא הצלחתי למצוא את המילה המתאימה, אז
היא עזרה לי.
"חושש"
"כן," עניתי בכנות מלאה בלי לפחד לומר את מה שאני חושב, כמו
שהיא עשתה בצורה כל כך טובה מהשניה הראשונה שהתחלנו לדבר. "אבל
שלא תביני אותי לא נכון, זה חשש טוב. זה חשש טבעי. של מה אם.
אני מניח שזה יעבור לי כשנפגש, אבל עד אז הוא יהיה. כמו שהוא
אצלך, כמו שאני בטוח שאת חוששת עכשיו, אבל הסקרנות אוכלת אותך
מבפנים וזה יותר חזק, כך שאת מעדיפה לקחת את הסיכון ולפגוש
אותי".
שוב שתיקה, רביעית כבר, שתיקה אחת יותר מדי לדעתי.
"אז קבענו למחר?" היא חצי שאלה-חצי הכתיבה, לפתע, תופסת אותי
לא מוכן.
אני רק חייכתי ואמרתי כן. את הפרטים כבר המשכנו אחר כך.
יותר לא היו שתיקות בשיחה שלנו, שנמשכה עוד כעשרים דקות עד
שנאלצתי להתנצל ולנטוש אותה לטובת השינה הבלתי נמנעת.

נפגשנו למחרת היום. אם יש כלל אחד שניסו ללמד אותי ללא הצלחה
כל החיים שלי לגבי בליינד-דייטים, הוא שהדבר הכי טוב זה לבוא
אליהם ללא ציפיות בכלל, ואז לא משנה מה קורה בדייט עצמו, זה
יותר טוב ממה שציפית, ככה שהערב לא יכול להיות גרוע. פעם אחת
הצלחתי באמת לבוא בלי ציפיות, אבל ברוב הבליינד דייטים שהיו
לי, והיו כמה וכמה, באתי עם ציפיות שהתרסקו לרצפה איך שהדייט
התחיל.
באמת שהשתדלתי גם הפעם שלא לבוא עם ציפיות, אבל אני חושב
שאפילו מלך האדישות בכבודו ובעצמו לא היה מצליח לשמור על איפוק
והיה מפתח קצת ציפיות. בכל זאת, מדובר במישהי שאני מכיר רק
שבוע, אבל מכיר בצורה אינטנסיבית, מכיר הרבה יותר טוב מידידות
רבות שהיו לי תקופות ארוכות יותר מזה. מישהי שאני חולק עמה
הרבה דברים משותפים, מישהי שהצחוק שלה גורם לי לחייך. וכמה
שרציתי וקיוויתי שמאחורי הצחוק הזה יסתתר בנאדם שיכבוש אותי
ושאני אותו.

קבענו להפגש בפארק ליד הבית שלה. החלטתי שזה יותר ג'נטלמני
מצידי להגיע לכיוונה, מאשר להתחיל לסבך אותה לכיוון הדירה שלי,
שגם ככה תקועה באיזה רחוב שבקושי מכירים בתל אביב. אמרתי לה
שאני אשב על הספסל שם, היחידי שיש, לבוש בחולצה אדומה, ואחכה
לה. בתקווה שלא יהיה שם בלי כוונה מישהו אחר עם חולצה אדומה.
היא איחרה בכמה דקות, ובדיוק כשהפראנויות שלי התחילו לעבוד,
והתחלתי לחשוב שמא אני זה שאיחר, או שאולי התבלבלתי בפארק,
ויכול להיות שבכלל קרה לה משהו, בדיוק אז ראיתי מישהי הולכת
לאיטה לאורך הרחוב, שמלה ורודה צמודה לגופה, ותיק פרחוני זרוק
על כתפה. ככל שהיא התקרבה יותר לכיווני, כך קיוותי שהיא תיגש
אלי ותגיד שהיא יעל, עד שהיא הגיעה קרוב מאוד לספסל עליו ישבתי
ונעמדה מולי בלי לומר כלום במשך כמה שניות, רק בוחנת אותי, כמו
שבוחנים בגד חדש בחלון הראווה של החנות.
"אפשר לדבר עם דבי?" היא שאלה וחייכה, ואני יכול להשבע שבאותו
הרגע ממש השמש, שבאותו יום העדיפה דווקא להתחבא מאחורי העננים,
הגיחה לקצת זמן.
"אין פה שום דבי" עניתי לה בחזרה באותו מטבע, צוחק, ושנינו
שקענו לשיחה ארוכה, לא שמים לב איך הזמן חולף.
בסוף אותה פגישה כבר לא היה לשנינו ספק איך אנחנו צריכים
להמשיך את הקשר הזה, כשנישקתי אותה למול העוברים והשבים, מתעלם
מכל מה שמסביבי.

הפגישה הפכה לפגישות, הזמן הפך לדבר נזיל בשבילנו, והקשר רק
הלך והתמסד יותר ויותר. בהתחלה עוד חשבתי שהעובדה שיש לנו כל
כך הרבה דברים משותפים תפריע, אבל ההיפך היה הנכון. נהנינו כל
כך להעביר את הזמן ביחד, השתדלנו לנצל כל שניה פנויה שלנו אחד
עם השני, שזה הפך כבר לאובססיה חולנית שכזו. אחרי כמה חודשים
היא אפילו עברה לגור בדירה שלי, מהלך די מהיר, אבל מצד שני כל
דבר במערכת יחסים הזו התרחש בצורה מהירה יחסית.
מאז הכל התנהל בצורה ממש טובה. היחסים בינינו היו בריאים
לחלוטין, ההתלהבות הראשונית אמנם דעכה, כסופן של כל התלהבויות
ראשוניות, אבל הלהבה עדיין היתה קיימת בחיקנו והאהבה רק פרחה.

עד שפגשתי את עינת.

את עינת פגשתי חודשיים אחרי שיעל עברה אלי לדירה. בסופר. במדף
של מוצרי החלב, כשחיפשתי את המילקי, ששנינו כל כך אהבנו לאכול
ביחד, אבל קודם את השוקולד ורק אחר כך את הקצפת, בלי לערבב.
המבט שלי טייל על המדפים, מחפש אחרי המילקי הנכסף, תוך כדי
התקדמות לאורך המקרר הענק, שמעולם לא נראה לי כל כך גדול כמו
עכשיו, כשנתקלתי בעינת בלי לשים לב.
בתגובה אופיינית היא הפילה את הסלסלה שלה על הרצפה והמוצרים
שהיא הספיקה לאסוף עד אז התפזרו לכל עבר.

תוך כדי שאני מתנצל עזרתי לה לאסוף את כל מה שהפלתי, והצגתי את
עצמי בנונשלנטיות, שאלמלא היתה לי חברה היתה יכולה להתפרש
כאילו אני מנסה להתחיל איתה. לעזאזל, על מי אני עובד, התחלתי
איתה, עם או בלי חברה, ביודעין, או בתת-מודע, התחלתי איתה. וזה
לא היה בסדר מצידי.
אחרי כמה דקות של שיחה קצרה שבה התברר לי שעינת גרה לא כל כך
רחוק ממני, ושהיא לא פנויה, נקודה שטרחתי לברר מוקדם מאוד
בשיחה, מבלי לציין שאני תפוס, ועוד תפוס חזק, הבנתי מה שאני
עושה והתנצלתי, תוך כדי שאני מגמגם משהו על זה שאני חייב ללכת
כבר כי מחכים לי בדירה. מחכים לי בדירה. לא מחכה לי, מחכים לי.
זה מה שאמרתי, ועד עכשיו אני לא בטוח מה דחף אותי להשתמש דווקא
במילה הזו.
לפני שברחתי לעבר הקופה הרושמת, אחרי שמצאתי את המילקי בשעה
טובה, היא הספיקה לדחוף לי פתק לכיס הז'קט וללחוש לי "תתקשר
אלי", עם חיוך ממזרי שכזה.

כמה ימים מאוחר יותר, חזרתי הביתה אחרי העבודה לדירה ריקה
שכולה לרשותי, כמו בימים של פעם, כיוון שיעל נרשמה לקורס ערב
של לימוד אמנות, אחד התחביבים החזקים יותר שלה.
תליתי את הז'קט על הקולב ואחרי שסגרתי את דלת הארון, שמתי לב
שנפל מתוכו פתק, שכבר כמעט הספקתי לשכוח ממנו לגמרי.
על הפתק היה רשום בכתב עגול ונשי מספר טלפון, שתוך שניות אחדות
הבנתי בדיוק למי הוא שייך.
רציתי לקפל את הפתק ולזרוק אותו לפח, באמת שרציתי, אבל
הסקרנות, כמו שהיא לקחה לחתול את תשע הנשמות שלו, נתפסה חזק
לנשמה שלי ולא הרפתה ממני.
חצי רוצה, חצי מודע להשלכות שיהיו לזה אחר כך, הרמתי את הטלפון
וחייגתי לעינת.

הסתבר שהיא דווקא זכרה אותי היטב וציפתה בקוצר רוח לטלפון
ממני, או לפחות ככה היא נשמעה, קצת מתלהבת יותר מדי משיחת
טלפון עם זר שהיא פגשה בסופר השכונתי לפני כמה ימים והספיקה
להחליף איתו בערך חמש דקות של מילים.
היא שאלה אותי אם יש לי תכניות להמשך הערב, ואני ברוב טיפשותי,
המשכתי לשחק במשחק שלה, יודע שיעל תחזור מאוחר מהקורס שלה. זה
היה כבר יותר מסקרנות. עכשיו זו היה כבר רצון לבחון את הגבולות
שלי, עד איפה אני יכול ללכת עד שהמצפון שלי יקח שלט ענקי של
עצור ויציב לפני, יגיד "תפסיק כבר, תראה מה אתה עושה חתיכת חרא
של בנאדם" אבל לרוע מזלי הוא כנראה לקח יום חופש באותו יום.

את המשך הערב ביליתי בדירה שלה, בהתחלה על כוס קפה ושיחה ארוכה
במטבח, ומאוחר יותר במיטה שלה.
אחרי סיבוב אחד שלא נמשך יותר מדי זמן, הסתכלתי על שעון הקיר
שלה וראיתי שהשעה כבר מתחילה להיות מאוחרת ושכדאי שאני אזיז את
התחת שלי מהר חזרה הביתה לפני שיעל תחזור ותתחיל לחשוד, אם היא
לא חזרה עד עכשיו.
התחלתי להתלבש כשהיא תפסה אותי מאחור.
"לאיפה אתה בורח ככה פתאום באמצע החלום שלי?" היא שאלה.
"הביתה, שכחתי שאני חייב לקום מחר מוקדם, פרוייקט חשוב בעבודה"
שיקרתי.
"טוב הפעם נוותר לך, אבל אל תחשוב שאתה הולך מפה לפני שאתה
מביא לי את הטלפון שלך" קפאתי במקום.
יכולתי לשקר. יכולתי לתת לה אלף ואחד טלפונים שגויים, להתחמק,
לומר משהו, אבל מכל זה בחרתי לתת לה את מספר הסלולרי שלי. רק
ההוא שם למעלה יודע מה הניע אותי לתת לה את זה.

כשהגעתי הביתה יעל כבר היתה בבית, היא היתה בסלון, ראתה תכנית
בישול בערוץ המדע, אחד מהדברים ששנינו אהבנו מאוד לעשות ביחד,
עוד אחד מהדברים שחלקנו, מיני רבים.
היא אפילו לא שאלה איפה הייתי, או מה עשיתי, ואני ישר שלפתי
מהמותן.
"מצטער שהגעתי מאוחר, הלכתי לנמרוד ול שמתי לב לשעה. אבל עשיתי
לנו קניות וקניתי מילקי" שיקרתי פעם שניה באותו היום וניסיתי
לחייך חיוך מזויף.
"זה בסדר, לא קרה כלום" היא אמרה והזכירה לי פתאום למה אני
מעדיף אותה על פני כל דבר אחר, על פני כל עינת אחרת. או מאיה.
או סיוון.

התקרבתי אליה ורציתי לנשק אותה, אבל אז נזכרתי שפעם ידידה ממש
טובה שלי אמרה לי שהיא תפסה כמה חברים שלה על חם כשהם בגדו בה,
כשהם התנשקו איתה אחרי זה, והיא יכלה להרגיש בנשיקה שהשפתיים
שלהם היו על שפתיים של מישהי אחרת, יכלה להריח פשוט את הריח של
הבחורה האחרת.
במקום זה החלטתי ללכת להתקלח, לשטוף מעלי את כל הזוהמה שחדרה
לי לגוף, כשאני חדרתי לתוך עינת, לשטוף ולשכוח, ולא לענות יותר
לטלפונים של עינת, פשוט להתכחש לקיומה, והכל יעבור בצורה הכי
טובה, כי מה שהיא לא יודעת לא פוגע בה.

בזמן שהתקלחתי הפלאפון שלי צלצל.
זו היתה עינת.
"הלו" ענתה יעל למכשיר הסלולרי שצלצל בדיוק בזמן שזמזמתי איזה
שיר של עברי לידר וחפפתי את השיער.
"אה... גידי נמצא?" עינת גמגמה, בטח שלא ציפתה שבחורה תענה לה
לטלפון .
"גידי?" יעל שאלה, חושבת לעצמה ככל הנראה שזו אחת מהידידות
הרבות שלי.
"כן... גידי... הוא נמצא? תגידי לו שהמאהבת שלו על הקו" עינת
אמרה, כנראה חושבת שהיא מרשימה מישהו בכך שהיא מנסה להיות
שנונה.
"זו טעות במספר, אין פה שום גידי" יעל ענתה לה וניתקה.

כשיצאתי מהמקלחת ראיתי את יעל יושבת עם הסלולרי שלי ביד שלה,
בוכה, והבנתי שלא סתם חשבתי שדמיינתי שהוא צלצל כשהייתי
במקלחת.
היא הסתכלה עלי במבט כזה, מחכה לשמוע את התירוצים שלי, את
ההסבר הגיוני שבטח הכנתי לה מראש על מה שקרה אבל במקום זה היא
קיבלה את הנאום הכי כנה שיכולתי לחשוב עליו באותו רגע.
"כל מה שאת הולכת להגיד עכשיו, נכון. אין דבר שאני יכול להגיד
שיכפר על מה שעשיתי, וכל מה שאני רק אנסה לומר ישמע כמו תירוץ
עלוב. אני יודע איך את מרגישה עכשיו, אני לפחות מנסה לדעת. אין
לי שום הסבר הגיוני למה שקרה הערב.
אני יודע שאני חרא, אני יודע שאני מניאק ושאני לא הייתי בסדר,
אבל אני יודע הכי טוב גם שאני אוהב אותך יותר מכפי שאהבתי אותך
כל הזמן הזה.
את יכולה שלא לסלוח לי על זה ולעזוב אותי, ואני אבין, וזה מגיע
לי. אבל אני יודע שאני לא מוכן לוותר בקלות ושבגלל טעות אחת,
גדולה ככל שתהיה, אני לא מוכן לזרוק לפח חצי שנה של אהבה."
סיימתי לדבר ושתקתי, שתיקה שלאחריה עצמתי עיניים וחזרתי אחורה
לגיל 6, הפעם הראשונה שאני זוכר שהיה לי חלום רע, ורצתי אל אמא
שלי שתנחם אותי. היא אמרה לי לעצום עיניים ולחשוב חזק על משהו
שאני אוהב, על דבר טוב ואז החלום ילך מפה. היא אמרה לי שזה
עובד תמיד לגבי כל דבר רע. שכל פעם שאני מרגיש שמשהו רע הולך
לקרות, או שקרה, אז לעצום עיניים ולחשוב על משהו טוב. זו היתה
העצה הטובה היחידה שקיבלתי מאמא שלי אי פעם, שעזרה לי בלא מעט
פעמים לאורך בית הספר היסודי (בתיכון כבר הפסקתי להאמין בזה).
ועכשיו, כמעט עשרים שנה אחרי, שוב חזרתי לאותה עצה של אמא
ועצמתי את העיניים.
דמיינתי שאני שוחה בגן של פרחים, מכל שלל הצבעים - אדום, כחול,
צהוב, סגול - מעיף אותם אל על ושוחה בתוכם, ולידי שוחה יעל,
באותה השמלה הורודה שבה פגשתי אותה בפעם הראשונה, שוחה ואז
לוקחת לי את היד ומתחילה להתקרב אלי ואנחנו שוחים ביחד, ואז
אחרי שתי דקות של שחיה במרחב האינסופי הזה, יעל מתקרבת אלי
ומנשקת אותי.
פתחתי את העיניים וראיתי שזה כבר קצת יותר מדמיון.
אני יכול להשבע שהרגשתי שיש לי פרחים אדומים בשיער.