כשהמלאכים האלו מקיפים אותך, רוקדים סביבך באויר המזוהם ומנקים
את האויר שניה לפני שאתה לוקח אותו עמוק לריאות - אתה פשוט
מרגיש כמו מלאך.
אבל אחרי שמתרגלים לנשום אויר של מלאכים זה קשה לחזור לנשום
אויר רגיל - זה כמו לאבד את הכנפיים, לאף אחד זה לא נעים לאבד
את הכנפיים.
אבל כל מה שאמרתי עכשיו - זה כלום לעומת מה שקרה לי.
למרות שהבטחתי להם לא לספר לאף אחד, הם דפקו אותי ועכשיו הגיע
הזמן לדפוק אותם חזרה.
אז אתם בטח אומרים לעצמכם עכשיו שמלאכים לא דופקים אף אחד -
אבל אתם טועים! המלאכים האלו יכולים להיות ממש בני זונות.
ואני? אני הייתי איתם פ'סדר גמור - שמרתי עליהם מהגשם, הבאתי
ילדות קטנות הביתה כדי שישחקו איתן במחבואים, אפילו לקחתי אותם
להרים שם הם יכלו לצאת מהתיק ולהתעופף חופשי כמה שרק רצו.
ואחרי כל זה הם עוד דפקו אותי.
אבל תבינו, אני לא אומר שהייתי בסדר גמור, ברור שגם אני עשיתי
טעויות ורק בשביל שתדעו את כל הסיפור ותשפטו אותי באמת - אני
אספר לכם על הדברים הנוראיים שאני עשיתי להם.
אני זוכר פעם אחת ספציפית, זאת הייתה הפעם האחרונה שהייתי
מניאק אליהם, זה היה באחת המסיבות טבע שהייתי יוצא איתם כל
שבוע אליהן, דווקא הייתה מסיבה טובה - רקדתי כל הלילה כמו
מטורף והם רקדו איתי, אפילו היו אלי נחמדים ושיחקו קצת עם
הצבעים של העולם - סתם כדי שיהיה לי יותר יפה הכל. ואז כשנגמרה
המסיבה ראיתי איזה מישהי שוכבת על הדשא מסתכלת על השמש שכבר
הספיקה להגיע לאמצע השמיים, היא חייכה כשראתה שאני והמלאכים
מתקרבים אליה והיא הייתה כל כך יפה כשהיא חייכה שאפילו אחד
המלאכים כמעט והתפתה לגעת בה - אבל ברור שלמלאכים אסור אף פעם
לגעת במישהו שהם לא שייכים לו.
לא ידעתי כל כך מה להגיד לה אז אחד המלאכים, זה שתמיד אומר לי
מה להגיד בריבים עם אמא, דיבר במקומי.
"רוצה לבוא לשחק איתנו?", הוא שאל אותה וחייך כמו בן 8
"אנחנו מחפשים עוד מישהו למחבואים", הוסיף עוד לפני שפתחה את
הפה.
אחרי כמה שניות היא הסתכלה לו ישר בעיניים, איך שזה חימם את
הלב שלי באותו רגע, ואמרה
"בטח, אף פעם לא מסרבים למלאך מקסים כמוך"
הייתי בשמיים, אני לא יודע אם באותו רגע החבר'ה באמת הרימו
אותי עד לשם או הורידו לי את השמיים אלי אבל הייתי בשמיים.
אחרי התאוששות קצרה צעקתי
"לא סופר!"
והיא צעקה ישר אחרי. המלאכים לא היו מרוכזים ובסוף זה שלדעתי
היה הכי חכם שכח איך לדבר והיה צריך לספור.
התחלנו לשחק וכולם התפזרו לכל הכיוונים ואני חיפשתי מקום טוב
להתחבא בו - הייתה לי הרגשה שהמשחק יקח המון זמן אז חיפשתי
מקום נוח ונעים. עד שהיא הגיעה ל-30 כבר שכבתי על כמה ענפים
נעימים שהיו עוד קצת לחים מהטל שהיה לפני כמה שעות כשמעלי שיח
עקום שהסתיר אותי טוב טוב. ניסיתי להקשיב לספירה שלו ובגלל
שהיה כל כך רחוק התרכזתי ועצמתי את העיניים כדי שדעתי לא
תוסח.
"נו מלאך שלי, מוכן?" היא אמרה בהפתעה. ניסיתי למצוא מאיפה
מגיע הקול וכשהסתכלתי הצידה ראיתי אותה שוכבת ממש לידי, איך לא
שמתי לב שהיא פה?!
"אתה איתי, מלאך?" שאלה והסתכלה לי בעיניים.
"אה, הוא...הוא הלך להתחבא במקום אחר, רק אני פה - אבל אני
יכול ללכת לקרוא לו אם זה חשוב לך!" אמרתי לה בשקט והתכוננתי
לקום. ידעתי שהנשים האלו לא מתעינות בך כשאתה עם מלאכים - זאת
לא פעם ראשונה שדבר כזה קורה לי.
"כן, תמצא אותו מלאך שלי, אני רוצה לראות כמה הוא שווה" היא
אמרה במין נימה ילדותית וחמודה שגרמה לי לחיך שוב כמו ילד. היא
גם חייכה אלי ואז קמתי על הרגליים ללכת לחפש אותו. פתאום היא
תפסה אותי ברגליים, הסתובבה על הגב והפילה אותה עליה.
"אתה חמוד מלאך שלי, אתה מאוד מאוד חמוד" היא לחשב לי באוזן
והכניסה את יד ימין שלה מתחת לחולצה שלי.
לא ידעתי מה לעשות! המלאכים לא היו לצידי והאוויר נהיה עבה
ומגעיל פתאום!
בידה השמאלית החזיקה אותי בעורף והורידה את ראשי על שפתיה.
הרגשתי שמלאך אחד מסתכל עלי וידעתי שאם קורה פה משהו רע- הוא
היא מיד עוזר לי, אז הבנתי שאין לי מה לדאוג.
"תשתחרר מלאך שלי, תן לי לזרום איתך, תן לעצמך לזרום איתי" היא
אמרה לי בלחש שגרם לרטט בכל גופי.
אז זרמתי איתה, כל כך אהבתי לזרום איתה, עד היום כשאני חושב
עליה עובר בי אותו רטט כמו בפעם ההיא שהיא לחשה לי באוזן
ונישקה אותי.
"את יודעת שאני לא מלאך, נכון?" שאלתי אותה אחרי שנרגענו
"אתה המלאך החמוד שלי, לא יעזור לך" היא שוב פעם אמרה.
ואני לא מבין. אני לא מבין עד עכשיו.
אבל לא היה לי לב להכאיב לה.
"ואת המלאכים שלי" אמרתי לה אחרי כמה דקות.
הם אף פעם לא מצאו אותנו, והמלאך היחיד שהיה לידי ברח כשהוא
שמע אותי אומר לה את זה. בטח סיפר לאחרים והם החליטו שנמאס להם
ממני, שנמאס להם כמו מהשטויות שלי, מהזיונים שלי, מהאקסטות
שלי, נמאס להם מהחיים שלי.
אתם מבינים . כשיש לך מלאכים בתיק, אתה לא דואג לכלום.
ואז יום אחד הם עוזבים אותך, אתה נשאר שוכב על הדשא, ליד מישהי
שאתה לא מכיר, השמש כבר שוב שקעה, אין לך מושג איפה אתה, איך
הגעת לשם או איך תחזור, אין לך כסף - ואולי בעצם בגלל זה הם
עזבו מההתחלה...
ועכשיו כשאני שוכב פה במיטה בבית הזה שאני לא מכיר, בחדר
שהפוסטר היחיד בו הוא פוסטר של "אל-סם" שתלוי על הדלת מול
העיניים שלי - פתאום אני מבין
הייתי מניאק למלאכים - אבל הם, הם דפקו אותי. הם דפקו אותי
חזק.