שנינו עומדים האחד מול השניה. כמו שני עצים. דוממים.
הרוח נושבת. אנחנו עפים. אתה מביט בי.  
אני עפה עם הרוח לשמאל ולימין. לאן  שתשא אותי, כך אנדוד.

שנינו עומדים האחד מול השנייה. כמו שני עצים. דוממים.
השמש מחממת. אנחנו מנצנצים. אני מביטה בך.
אתה מרחף עם הרוח לימין ולשמאל. לאן שתשא אותך, כך תנדוד.

עפים העלים. מתנגשים, מתפוררים. על פנינו, בעינינו.
שנינו כואבים.
הגלגל מסתובב, מועך, דורס. ושנינו ניצבים. שני עצים.  

הלבנה מנשקת, העיניים נעצמות. נשיקות של שקט, של טל.
הרוח נושבת נושבת, שורקת, מבהלת אך שנינו עדיין ניצבים.
הברק נוגע, הרעם פוגע. שיניים חורקות. וקר.
העלבון והזעם לא ינצחו אותנו- שני עצים.

וסערת הדם בליבנו תחמם את הנפש של הדומם הקר.
ושלוות הנצח בעורקינו, בטננו, אצבעות ידינו, תגן עלינו מן
העלבון והזעם.  

ושנינו נמשיך לעמוד ניצבים, האחד מול השנייה. הרוח תחלוף, העלה
ינשור והברק יהפוך לאור תנחומים.
ואנחנו נשרוד את הכאב המריר, את הבכי המלוח, את השקט החריף.


שני עצים.