נכנסתי לחדר הקטן שעמד בתחילת המסדרון של מחלקת מתבגרים בבית
חולים איתנים , החדר היה קצת חשוך , בעל שתי חלונות 4 כסאות
שחורים ועוד כסא אחד עם גלגלים , שני שולחנות , מחשב , וטלפון
שחור והיא , גם היא היתה שם נו היא המטפלת שלי.... אחרי 7 וחצי
חודשים שם כבר למדתי להכיר את החדר ההוא טוב מאוד אבל מאותו
היום החדר הפך להיות שונה , באותו יום כשנכנסתי ישבתי כרגיל
באחד הכסאות השחורים בחדר , ישבתי מולה , בעצם תמיד אני יושבת
מולה ואז מתעצבנת שהיא מסתכלת עלי יותר מידי .
התחלנו לדבר על הא ודה ועל היציאה הביתה לשבועות ואז שמתי לב
שהשעון שעל היד שלה איננו היום....זה היה קצת מוזר , תמיד היא
היתה מסתובבת עם השעון שלה והיא היתה מביטה בו לעיתים תכופות
כדי לבדוק עוד כמה זמן נותר עד סוף השיחה אבל הפעם הוא היה חסר
, ואז סתם מתוך דבר לא ברור ביקשתי ממנה להראות לי את פרק יד
שמאל שלה , ולא ידעתי לאן זה יוביל.
היא סירבה בתוקף , אז סתם בצחוק שאלתי אותה אם היא חותכת את
עצמה...דממה...עברו בי צמרמורות....קמתי מהכסא השחור ונעמדתי
לידה ...בקשתי ממנה שוב שתראה  לי את פרק יד שמאל שלה....כי אז
כבר היתה לי הרגשה שהפרק יד שלה אינו רגיל , היא שאלה למה אני
מעוניית בפרק יד שלה...
נו באמת כאילו זה לא היה ברור אבל בכל זאת עניתי , אמרתי שאני
רוצה לראות שהיא לא חותכת את עצמה...
ואז פתאום היא אמרה , זה נכון...הרגשתי איך הלב שלי פועם
במהירות עצומה , מה נכון שאלתי כאילו בתמימות , החתכים , באמת
הייתי חותכת היא אמרה , היא הראתה לי את פרק היד שלה , הזדעזתי
, למה , צרחתי בקול נוראי והיא לא ענתה , שאלתי אותה איך היא
יצאה מזה , והיא ענתה שלאט לאט ואז הוסיפה שפה זה לא הארי פוטר
פה אין קסמים .
אז הביטה בשעון שעל הקיר  ראתה שנגמרה השיחה וליוותה אותי
החוצה בדממה מוחלטת, ואז אמרה גם את תעברי את זה וסגרה את הדלת
מאחוריה...