עיניים מיואשות סקרו את החדר. הן לא נתקלו בהפתעות מיוחדות,
אבל למען האמת שום דבר לא הצליח להפתיע את עתליה בזמן האחרון.
היא לא הצליחה להתרכז בתכולה של החדר, אך את הכוננית מעץ עתיק
המכילה עשרות ואף מאות ספרים עבי כרס, אי אפשר היה לפספס.
העייפות והחולשה שאפפו אותה בתקופה האחרונה לא אפשרו לה לקרוא
את שמות הספרים, והאותיות ריצדו לה מול העיניים, רקדו מן ריקוד
מוזר ולא נתנו לה מנוח.
הוריה ישבו על זוג כיסאות, מביטים בה, ומנסים לפענח את מה
שעובר במוחה, אך עיניה שידרו ריק מוחלט, ועיניהם- עצבות
ודאגה.
ואז היא נכנסה לחדר, הפסיכולוגית הנעלה מרים שמעוני, זו שהיו
לה הצלחות רבות ונותרה התקווה האחרונה של משפחת סהר. היא
התיישבה בביטחון על הכסא שלה שהיה מול הוריה של עתליה. עתליה
כבר הייתה רגילה לכך שאנשים ניתחו את דבריה ואת מעשיה, ולמען
האמת היא לא הבינה מה כולם רוצים ממנה. ואז התחיל הדיון על
הנושא הקבוע, אוכל. אוכל, אוכל, אוכל, למה כולם כל הזמן מדברים
איתה על זה, אפשר לחשוב שזה הדבר הכי חשוב בעולם. כמה את אוכלת
ביום? למה את לא אוכלת? זה לא בריא ועוד ברבורי שכל שונים.
ועתליה לא הבינה למה כולם רוצים שהיא תהיה שמנה מכוערת ושהבנים
לא יעיפו מבט לעברה. לא שעכשיו היא הייתה רזה ("רק" 30 קילו)
והבטן שלה המשיכה לבלוט החוצה בכל פעם שהסתכלה במראה. במהרה
החל ויכוח סוער בין עתליה לפסיכולוגית. "את חייבת לאכול יותר.
יש לך בעיית אכילה חמורה והגוף שלך זועק לעזרה". "את לא מבינה
שאני פשוט לא רעבה?" ואז הפסיכולוגית התחילה לתאר בטון מתנשא
איך עתליה תגיע בסוף לבית החולים אם היא תמשיך לנהוג כך. באותו
רגע, עתליה הייתה כבר נסערת לחלוטין. היא לא יכלה לעמוד בזה
יותר. לא מספיק שהיא חשה ברע, היא גם נאלצה לשמוע כל הזמן את
הדרישות של המבוגרים שסבבו אותה. היא הרגישה שאם היא תשמע עוד
מילה על הנושא, היא פשוט תתפוצץ. ואז הפסיכולוגית חזרה על
המילים "עתליה, את חייבת לאכול". היא שמעה את המשפט הזה כל כך
הרבה פעמים כאילו מישהו שם אותו על REPEAT רק כדי לשגע אותה.
היא לא יכלה לשאת את זה יותר, היא הרגישה שהחדר פשוט סוגר
עליה. לפתע, ללא כל הודעה מוקדמת, היא פשוט יצאה מהדירה, טרקה
את הדלת, והחלה לרוץ. היא בעצמה לא ידעה לאן פניה מועדות, היא
גם לא הייתה מסוגלת לחשוב על הנושא. כל כוחה התמקד במטרה אחת:
לברוח. להתרחק כמה שאפשר. לא לסבול יותר. לחזור לחיים שפויים
ונורמלים.
אך היא לא הצליחה להרחיק לכת. צעדיה נעשו כבדים יותר ויותר,
כאילו איזה כוח רע מלמעלה עושה לה דווקא, שונא אותה כמו כל שאר
העולם ולא מאפשר לה להמשיך. ולפתע - חושך. כאשר עתליה פקחה את
העיניים היא הייתה בטוחה שהיא חולמת.
היא שכבה על מיטה בבית החולים, בקושי מסוגלת לזוז. הדבר היחיד
שהיה חסר זה קולה המהדהד של הפסיכולוגית אומרת בגאווה "אמרתי
לך. אני הריי תמיד צודקת". היא ניסתה בכל כוחה, אך לא הייתה
מסוגלת להשאיר את עינייה פקוחות. הן נעצמו אט אט ועתליה חשה מן
הקלה. היא ידעה שהיא כבר יכולה להפסיק להילחם, שהיא כבר לא
תראה את היצור הזה שהיא כל כך שונאת כל בוקר מול המראה,
ולראשונה, מזה הרבה זמן,  ראו אותה ההורים שלה עם חיוך קטן בין
שתי שפתיה הסדוקות.