לפעמים, אני רואה אותה יושבת שם.
על הספסל הישן ואפור בפארק.
לבושה בגלימתה השחורה, מחזיקה סיגריה, במין אצילות ייחודית
שכזאת שמתאימה רק לה.
היא ניראת שקועה במחשבות של עצמה, מדמיינת עולם טוב יותר.
עולם בו המתים חיים לנצח והחלומות של כל אדם מתגשמים בסופו של
דבר.
בכל פעם שניגש אליה מישהו ומוציא אותה מהשלווה הקוסמית שלה,
מנער אותה מעולם שלה ומחזיר אותה למציאות הקרה והקשה , היא
ניראת כאילו היא מנסה לומר משהו.
שפתיה זזות כאילו היא מתכוונת לדבר , אבל אז היא מתחרטת ופורצת
בבכי.
אותו גבר או אישה שעומדים מולה מנסים לנחם אותה , להרגיע אותה,
לראות אם יש אפשרות לעזור לנפש בוכייה שכמוה. והיא , לא עונה,
רק ממשיכה לבהות באוויר האפלולי שמולה , וחוזרת לעולמה שהכל
טוב בו.
ואז, שיורדת השמש הרותחת , ויורד החושך, היא קמה , ומתחילה
לצעוד לכיוון הבית.
בית עם קירות , עם בית שימוש , מטבח  וחדר שינה.
ואני, שוכב במיטתה, כמו תמיד, ומעניק לה את אהבתי הסוערת אליה,
ודואג לומר לה כמה פעמים כמה אני אוהב אותה.
ואז אנו סוגרים את האור ומתכרבלים אחד בשני שלא יהיה קר, כי לא
שילמנו החודש את חשבון החשמל בזמן.