ישבתי במקומי הקבוע ולעסתי חתיכת ענן. מה זה קבוע, כבר שכחתי
מתי הגעתי לכאן ולמה אני יושב כאן לבד. אבל עובדה, אני יושב
ולועס חתיכת ענן. לחתיכה אין טעם אבל גם לחיים שלי כאן גם אין
טעם אז זה לא משנה. חיים, הצחקתי את עצמי לזאת יקרה חיים. לזאת
יקרה כלום מיט כלום, דראק מיט לייבר, כמו שסבתא שלי הייתה
אומרת, לא לחיות ולא למות, לא לבלוע ולא להקיא לא... תירגע אני
אומר לעצמי אתה רוצה לספר כמו שקרה ולא להסתבך עם מילים של סתם
נכון, אז תירגע.

כאן אנל'א עושה כלום. לא אוכל, לא שותה, לא מזיין, טוב אין את
מי. אין עם מי אפילו להחליף מילה או לצעוק עליו. אני עם עצמי.
ועצמי עם אני. בתחילה היה שיגעון. קודם כל להסתלק מהצעקות של
המורה להיסטוריה, "שוב לא הכנת שיעורים, וצא מהכיתה אתה מסריח
מסיגריות." והריבים שלי כל היום עם ההורים ורותי שחשבתי שבגדה
בי והכנסתי לה מכות רצח ואחר כך התברר שסתם טעיתי, והמשטרה
שחיפשה אחרי בגלל איזו התפרצות לגן הילדים, שלא הייתה נכונה ,
כי זה לא הייתי אני, בחיי ספר התורה, טפו ככה יעשה לי אלוהים
וכה יוסיף , אבל מה זה כבר משנה. בקיצור נשבר לי הזין מכל
הצרות וגם לא היה לי יותר כסף לגראס כי ההורים שלי החרימו לי
את הכרטיס ויזה, והפנים של אבא שלי היו כאלה אדומות שחשבתי
שהולך לקבל התקפת לב וכמעט הרים עלי יד, אז מה אגיד לכם החלטתי
שאני לא מוכן יותר לסבול חיכיתי שכולם יסתלקו מהבית,  נכנסתי
לחדר האמבטיה, לקחתי סכין גילוח וטרח חתכתי לי את הורידים.
התחיל לרדת דם ואני קצת נבהלתי, אבל הראש שלי היה מסטול כי
שתיתי קודם איזה חצי בקבוק וודקה מהמלאי של אבא שלי שידע לו,
וגם בלעתי כמה כדורים שמצאתי של אחותי וכבר לא היה לי כוח לקום
ולחבוש את הידיים שלי וגם לא היה לי חשק להרים את הטלפון
ולצלצל לרותי ואחר כך כשהתחלתי לפחד באמת, כבר לא זכרתי כלום
רק את האימא שלי בוכה ואת רותי חיוורת וגם את ורדה. ורדה זו
האחות הקטנה שלי שיללה כל ההלוויה. אבא שתק ולא אמר מילה.
חשבתי שהוא הולך לתקוע לעצמו או לי כדור בראש, אבל הוא לא אמר
כלום.

איך אני יודע? מזאומרת איך? הייתי שם. הסתובבתי, וצחקתי לי בלב
על כולם. על רותי ועל החברים שלי שהיו מבוהלים כי המשטרה תחקרה
אותם ועל  הבלגאן בבית הספר שחבל על הזמן והיועצת החינוכית באה
להסביר להם מה זה מוות ולמה התאבדתי. מטומטמת כזו, מה היא
מבינה מהחיים שלה. החברים שלי בכו דווקא די הרבה זמן, במיוחד
עמיר שכעס עלי שלא סיפרתי לו כלום, מזל שלו. אחרת הייתי עוד
מפליל אותו אבל הוא טמבל בכה וכעס וצחק על האימא שלי שהשחירה
עוד יותר והתעלפה בהלוויה.

לשבעה הגיעו מעט מאוד חברים מה שמאוד ביאס אותי. אם הייתי יכול
הייתי בא אליהם בלילה ומפחיד אותם קצת אבל תשכחו מזה כל
הסיפורים  האלה על רוחות ושדים זה סתם המצאה של סופרים
משועממים.

ואחר כך נשארתי לבד. לא בא לי ללכת לראות מה הם עושים כי רק
בהתחלה עוד חשבו עלי ובכו. לאט, לאט הפסיקו לדבר עלי ואני מה
זה התבאסתי ועוד יותר אכלה לי את הלב העובדה שאני סתם מתעופף
מענן לענן. כמה אפשר, אני שואל אתכם כמה אפשר להתעופף מענן
לענן מענן לענן יום, שבוע שנה? הכי הפתיעה אותי העובדה שלא
פגשתי נפש חיה. לא סתם אני אומר נפש חיה כי כאן בעולמות שלי יש
רק נפשות ולא אנשים חיים.  ואיך זה שלא מצאתי נפש אפילו לא אחת
לא של זכר לא של נקבה לא של הומו ימח שמו אפילו לא מתרומם אחר
לרפואה שלמה אז מה יהיה? אני אומר לעצמי. גם גיליתי שני מתחיל
קצת להסריח בעצם גם קודם הסרחתי אבל קודם הייתי עסוק מדי
בלראות מה עושים החברה שלי למטה ולא שמתי לב. ועכשיו מה אגיד
לכם גם אם הייתי מוצא איזו נפש חיה, היא  לא הייתה מוכנה
להתקרב אלי כי אני מסריח. מה זה מסריח כמו נבלה. ממה אתם
שואלים מהעובדה שלפני שהרגתי את עצמי יעני התאבדתי לא התקלחתי
איזה שבוע ימים ולא החלפתי בגדים וגם הדם שהשפריץ עלי
מהוורידים שלי הכל ביחד זה כזה מגעיל אותי אבל אין מה לעשות
אני לא יכול להחליף בגדים ולא יכול להתקלח אפילו לא יכול
להתגלח אתה מבינים עד כמה המצב שלי חמור? וגם לא יכול למות.
בשום פנים ואופן לא יכול להשמיד את עצמי כמה שאני רוצה וכמה
שניסיתי זהו. אני תקוע בין שמים וארץ  על ענן שלישי משמאל
וזהו.

את מי אני מנסה לסדר ועל מי אני מנסה לעבוד?  זה בכלל לא היה
ככה. לא הייתה משטרה ולא הייתה רותי. אולי זו הייתה הבעיה. לא
הייתה לי חברה ולא היו לי חברים ואימא כל הזמן נדנדה לי צא
לבלות, תכיר אנשים אבל אני. אני הייתי לא. כל היום שמעתי
מוזיקה כזו של נכאים וחשבתי שהחיים לא שווים כלום, מה שבאמת
היה נכון, כי לא היו לי חיים רק תחושה של חור בבטן שהלך וגדל.
היועצת החינוכית קראה יום אחד לאימא שלי ואמרה שאני צריך טיפול
אבל אני לא רציתי לשמוע משום דבר במיוחד שאימא התחילה לצעוק
עלי שאני צריך לקחת את עצמי בידיים ולהתעשת.

במחשבה שלישית האם זה משנה בכלל למה ואיך הגעתי לכאן?  בינינו,
אני כבר לא זוכר אז אני יכול להמציא לי כל סיפור  שארצה מילדות
עשוקה ועד אונס קבוצתי. דבר אחד ברור אני תקוע כאן לנצח. תבינו
זה לא יום-יומיים-שנה-שניים זה For Ever ימח שמו של מי שהמציא
את המוות הגואל. אימל'ה, בואי קחי אותי מפה.