New Stage - Go To Main Page


 נסעתי לתל-אביב לבקר את מתי, מצאתי חנייה בירקון והתחלתי
בחיפוש רגלי בין הרחובות והשדרות. בסוף אחרי ששאלתי כמה אנשים
מצאתי את המקום, אני לא יודע איך כל הזמן אני שוכח, הרי כבר
חמש שנים הוא גר שם. בדירה אחרונה שלו, השם הפרטי או המשפחה לא
היו כתובים על תיבת הדואר או על הפעמון או אפילו על הדלת של
הדירה, אבל עכשיו אם הגעת מספיק קרוב לאזור שלו רק אם אתה באמת
עיוור היית יכול לפספס אותו. השם "מתי זלמן" התנוסס בגאווה על
מקום משכנו החדש שהיה צמוד קרקע בניגוד לדירה האחרונה שלו
שהיתה בקומה שלישית. התיישבתי והתחלתי לדבר. מעטים האנשים
שבאים לבקר את מתי, ואם כבר באים אז רק פעם בשנה, ובדרך כלל הם
מגיעים בקבוצה לא גדולה ורוב הזמן מדברים ביניהם ופחות עם מתי,
והכי גרוע זה שאחרי חצי שעה הולכים, כאילו שהמסיבה די משעממת
או שבגלל שאין כיבוד ונמאס להם, למתי זה לא מפריע הוא פשוט
שותק והם מוצאים בעצמם את היציאה. מתי הוא טיפוס די שקט אפילו
שקט מאוד, כל כך שקט שלפי המשפט "סייג לחוכמה שתיקה" אפשר
להגיד שבחמש שנים האחרונות מתי הוא האדם החכם ביותר שהכרתי.

 התחלתי לספר לו מה חדש מה עובר עלי והוא כהרגלו לא אמר מילה.
כל הקטע של השתיקה התחיל לפני כמה שנים, סמוך לזמן שהוא שינה
את שמו, כן, זאת היתה החלטה של רגע. אני זוכר שהוא אמר לי
שחיים זה שם של איזה קיבוצניק מעמק יזרעאל עם שפם שכל היום
נוסע עם הטרקטור שלו ברחבי הדונם ושותל חמניות, ולא של בליין
תל-אביבי בן 22 שהדבר החקלאי היחיד שהוא עושה זה גידול שיח
הקנביס באדנית שבמרפסת, וגם את זה באחרונה התחיל להזניח.

 אז בוקר אחד הוא קם והלך למשרד הפנים, אמנם עשו לו קצת
בעיות: אמרו לו שזאת פרוצדורה ארוכה עם המון טופסולוגיה, אבל
מתי לא התייאש ולמען האמת די מהר הוא הפך להיות מתי זלמן. לי
לא ממש היה איכפת מה השם הפרטי שלו, כל עוד הוא נשאר חבר שלי,
למען האמת הייתי מציע לו יותר לשנות את שם המשפחה מאשר את השם
הפרטי, אבל ברגע שהתחלת לדבר איתו על כך ששם המשפחה שלו זוועתי
הוא מייד היה מתעצבן ושותק עוד יותר, אז די מהר ויתרתי.

 לאחרונה היו דיבורים באוויר על כך שמתי רוצה לצאת מהארון,
כששאלתי אותו בביקור האחרון הוא לא אמר דבר, טוב אבל זה לא
חדש. אני זוכר שהיינו יוצאים לפאצ'ה, בתקופה שעוד היינו יוצאים
ביחד, אז הוא היה מתחיל להתחבק עם כל מיני בחורים, בהתחלה
חשבתי שהם חבר'ה מהצבא, אבל אחרי כמה פעמים שהוא הלך לשירותים
וחזר מהם עם אותו חבר התחלתי להתפלא, אבל שמרתי את זה בפנים,
כי מתי היה אחלה של חבר וגם לא ממש היה אכפת לי מהנטיות שלו.
אני זוכר שלפני כמה שנים שעוד הגיעו אליו הרבה אנשים ולא
בודדים, כמעט כולם דיברו איתו ואמרו לו שבאמת מתי הוא חבר
אמיתי, ותמיד אם רצית משהו מתי היה שם ,אך מתי, גם כי זה היה
הרגלו וגם בגלל שהוא היה קצת ביישן מבפנים, שתק ולא אמר מילה.

 אחרי שמתי שינה את שמו, החלה האטה בקצב החיים של שנינו.
הפסקנו לצאת למועדונים, הוא הסתגר בתוך עצמו. אני עדיין באתי
לבקר אבל הייתי כבר בין המעטים שעשו זאת. אני זוכר שכל יום
שישי הוא היה נוסע להורים בעפולה או שהם היו באים לבקר אותו
בת"א אבל אחרי ששינה את שמו נוצר נתק. אני לא בטוח אם הסיבה
היתה שינוי השם, כי בכל זאת הם המשיכו לבקר אותו בשנה שלאחר
מכן אבל הרבה פחות, אולי הם לא אהבו את הרעיון שבנם עומד לצאת
מהארון, אבל לאחר כמה זמן הוא הפסיק להגיע לעפולה, והם באו פעם
בשנה לבקר אותו.

 בפעמים האחרונות זה התחיל להיות די משעמם לבוא לבקר את מתי,
גם בגלל שזה היה חד-צדדי, פעם הוא היה בא לבקר אותי אבל לפני
כמה שנים הוא הפסיק, לא היה אכפת לי, הבית שלי נראה זוועה וגם
המיקום שלו, והשותף שלי היה טיפוס מגעיל. אבל גם הסביבה שלו
כבר לא היתה אותו דבר.

 השכנים שלו היו חבורה של זקנים שלא הוציאו את האף החוצה
ונראו מאוד נרגנים. נכון שפה ושם יכולת לראות מישהי שנראית טוב
אבל הן היו מגיעות עם עיניים אדומות ואף מנוזל, וזה הוציא לך
את החשק להסתכל עליהן. אבל הכי מעצבן היו הדוסים האלו על
האופניים, הם כל הזמן היו שם אבל רק כשהגעתי לבקר את מתי ,ולא
היו שם הרבה אנשים , שמתי לב אליהם וכל פעם שהם ניגשו אלי כבר
חטפתי עצבים וצעקתי עליהם אפילו לפני שהתחילו לדבר. בסך הכל לא
היה למתי הרבה סיבות להתלונן אמנם הוא היה סמוך לכביש הראשי
וכאמור השכנים לא היו משהו, אבל אם הפנית את מבטך מהכביש הכל
ירוק מסביב, נכון יש גם בטון ושיש פה ושם אבל בכל זאת סביבה
שקטה כמעט כמו מתי עצמו.

 אבל בכל זאת הייתי בא, כי מתי הוא אחד שיכול להקשיב לך יותר
מכל אדם אחר, ותמיד קיבלתי את השתיקה שלו כהסכמה, או אפילו
נחמה. אפילו הנושאים הכי משמימים בעולם, כמו הויכוח שהיה לי עם
פקידת הבנק או החמש שקל שמצאתי ברחוב, הוא תמיד יקשיב לך אפילו
אם לא יגיד מילה וזאת כנראה הסיבה שהמשכתי לבקר אותו.

 פעם פגשתי חבר שלי שלא הכיר אותו ומפה לשם התחלנו לדבר על
מתי. הוא שאל אותי איך מתי נראה ? אחרי שחשבתי קצת והסברתי לו
שהוא טיפוס מסוגר ושתקן שחיצונית קצת דומה לי ונזכרתי שיש שורה
בשיר "גברת לוין" שהתאימה לו במיוחד מכיוון שהוא נראה כמו בן
23 כבר 4 שנים רצופות.

 אני עדיין מתגעגע לימים שהיינו יוצאים ונשארים עד השעות
הקטנות של הלילה, אני זוכר שאחרי היציאה האחרונה, באתי אליו
אחרי הצוהריים, לא התקשרתי אליו קודם, גם היום אני לא קובע
איתו לפני שאני בא, אני הרי כמו אח שלו וממילא בין שאר הדברים
שאנחנו חולקים היה גם המפתח לדירה שלו. נכנסתי פנימה, ציפיתי
לשמוע את הנחירות שלו, מנסרות את האוויר ככורת עצים מנוסה, אבל
במקום שמעתי את החדשות בפול וליום עם כתבה על עוד יער עד
בברזיל שהולך ונעלם. כיביתי את הרדיו, תוך כדי שאני עושה סיור
בדירה, המטבח היה ריק חוץ משאריות של אוכל על השולחן והחתול
שלו שחגג עליהם, המשכתי לסלון שנראה כאילו מישהו ישב וקרא שם
את הרייטינג האחרון. המרפסת היתה ריקה למעט המאפרה שבה היה בדל
סיגריה שעדיין העלה עשן והסתלסל באור השמש שחדרה מבעד לתריסים.
בסופו של דבר הגעתי לחדר השינה ושם מצאתי אותו, עם קופסא ריקה
מכדורים ביד אחת ומכתב התאבדות ביד השניה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 1/6/02 8:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן פליישר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה