"זהו, זו הפעם האחרונה שזה יקרה" אמרתי לעצמי "הפעם האחרונה
שאני אתן לעצמי ליפול בפח הזה" סיננתי מבין שיניי בזמן שאני
נעמד מול אחד האנשים האחרונים שנשארו איתי בימים האחרונים
האלו, אחד האחרונים שלא הרחקתי בגלל הסיפור הזה, אחד האחרונים
שהסכים להשאר.
"אתה לא צריך לסבול ככה, תבין, תמיד יהיה את מחר ומחרתיים" הוא
אמר לי, "למה לחכות בציפייה עכשיו? תמיד יש אחרים תמיד תוכל
לדבר איתנו תמיד", רק חבל שהוא לא ידע, שהם זה לא היא, הם,
שהיו שם לצדי מאז שאני זוכר את עצמי, הם, שזנחתי בעקבות רגע
אחד, הם, שנשארו שם בשבילי למרות הכל, אבל אני, לא מסוגל לקבל
אותם בחזרה, "אני לא ראוי לכם, מגיע לי את הסבל שעובר עליי
עכשיו" אמרתי, "מגיע לי שאנשים ירקו עליי ברחוב מגיע לי, מגיע
לי שהאנשים שאהבתי יותר מכל ונטשתי לא יחזרו אליי לעולם, מגיע
לי" בגלל רגע אחד אידיוטי, בגלל תשוקה חזקה מכל, בגלל אהבה
חזקה מכל בגלל תקווה, אהבה שלא התממשה, אהבה שלא תתממש לעולם
לצערי.
"זרקתי הכל בשבילה, קפצתי ישר בלי לראות מה שאני עושה" כל מה
שנשאר זה להתנצל בפניכם, ובפניך את יודעת מי את, ואני יודע מה
זה עשה לך, וזה חוזר אליי יותר גרוע, "אני לא מאמין שזנחתי
אותך לטובת זה, אני לא מאמין שהייתי כל כך טיפש".
אני מבולבל, מסתכל דרך המראה על עצמי, עמוק עמוק, לא ידעתי במי
לבחור, במי לצדד, חוש ההרפתקנות שלי השתלט עליי כנראה, ללכת אל
הלא נודע, להפגע מהלא נודע, להגרר על הרצפה כמו מגב על ידי הלא
נודע ולמות למענו. מביט בעצמי, ונלחם בכדי לא להרים את
השפורפרת ולצלצל, לכל אחד... זה ממש לא משנה, כי אני יודע שאם
אני אנסה, זה יהיה אליך, ואז אני אשפיל את עצמי עוד ועוד,
ואסבול.
"מגיע לי לסבול, מגיע לי למות, מגיע לי לא להיות מאושר אף פעם
יותר בחיי, מגיע לי, על מה שעוללתי לחברים שלי, בשבילה. זנחתי
הכל, והמצער הוא שאני יודע שאני אעשה זאת שוב אם היא רק תבקש"
כמו סמרטוט רצפה, אבל הפעם ישנם מספר אנשים שחשובים באותה
מידה, ואותם אני לא אנטוש, איתם אני אשאר באש ובמים, לתמיד. |