לפעמים הזמן מכהה את החושים שנחשבו אז לחדים, הופך פחד לאנחה,
דמעה למים מתוקים ושנאה לאהבה. וככל שעובר הזמן כך נדמה
שהדברים הולכים ונעלמים - מטשטשים לאיתם כמו ערפל של בוקר, שעם
עלות השמש לשמיים קרניה חולפות על פניו כאילו כלום, כעין
נרקסיזם שמשי. הזמן חלף לאיטו כרוח נעימה ביום אביב שם בשדה אך
לפעמים חלף הוא כרוח פרצים על שפת ים או מזח ציורי. חלומות
ילדות הפכו מהר מאוד לפריחה צבעונית של צמח המגדל את פריחתו רק
פעם בחייו ואחר כך מעלים את עלי כותרתו ואת עצמו מהעולם הזה
ונשאר לא כלום אלא תמונה דהויה בעליית הגג של הזיכרון. מוסיקה
אהובה מתנגנת לא פעם מזכירה ילדות לא רחוקה ובעיקר כמיהה אשר
לא באה על מיצויה ומקומה ומחפשת לה חוף מבטחים אשר ירצה בה
וימלא את חסרונותיה הרבים; חוף יפה טהור בלי דקלים, רק חול רך
ונקי אשר רגל אדם לא דרכה עליו חוף יפהפה מסביר פנים ועליו מזח
ציורי, שחפים למעלה. שם היא מחכה, מחכה כולה רק לי, לי
ולכמיהתי.

  כשראיתי אותה לראשונה שם על המזח לא ידעתי למה לצפות. אהבתי
את המקום, מקום שהכרתי היטב, ביקרתי בו המון כשהייתי ילד.
שיחקתי שם הרבה, דמיינתי את עצמי כמלח אצילי האורג את חבלי
השיט והסולמות לקראת שיט אל עולמות אשר עין אדם לא תרה אחריהם
ואף חלום אנושי לא העז להתקרב אליהם. במסעותי על הספינות שלי
הגעתי עד האיים הנידחים ביותר של ז'ול ורן אותו הערצתי על
מסעותיו הדמיוניים. דיברתי עם רב החובל גראנט וילדיו, הגעתי עד
לאי לינקולן ונזכרתי שם בהרפתקאותיהם של חמשת נוסעי הכדור
הפורח וסירוס סמית', פגשתי את פוג, פאספארטו, ארונאקס, נימו
ואת כל המי ומי של ורן. חיפשתי מטמונות, מצאתי ספינות, עליתי
על דיונות, טבעתי בחול טובעני, כמעט נאכלתי ע"י קניבלים,
מוסמרתי ע"י אינדיאנים, קוללתי ע"י מכשפות והצלתי נסיכות. המזח
עצמו גם הוא היה מושא לחלומותי, שלא תטעו לחשוב, גלוני הדם
שנשפכו על ידי וע"י אויבי היו גדולים ממי הים הרחב אותו הערצתי
כל כך וסגדתי לו ולסגולותיו. לא פעם הייתי מוצא מקל מספינה
עוגנת או מרכבה מזדמנת והייתי נלחם נגד מפלצות ולצד גיבורים
כמו אודיסאוס ובנו טלמכוס נלחמתי במינוטאורוס, נקמתי את נקמת
אגממנון ובעיקר נלחמתי נגד עוברים ושבים שהיו מסתכלים עלי במבט
רווי ריקנות, חוסר אופי ובעיקר ללא שום דמיון או אהדה.
  ימים אחר ימים באתי לרציף וראיתי אותה שם בשמלה הצמודה
השחורה שלה ושיערה השחור, החלק והארוך. את פרצופה לא ראיתי אך
הבטתי בדמותה שהשוותה לים מראה אחר ושונה מזה שהורגלתי אליו.
מלחים שיכורים מרום או ברנדי עברו לידה, מדי פעם זרקו מילה, או
שריקה ואח"כ עזבו לאונייתם הממהרת לעזוב אל הים.
  אוניות רבות עגנו ברציף ומשאן השתנה. בעוד אחת הביאה עימה
קרובים אוהבים השנייה בדים ובשמים מאיזו ארץ רחוקה. הרבה
מפגשים חמים ראיתי באותו היום; אבא חיבק את אישתו ושתי בנותיו,
בן אהוב את הוריו, מלח צעיר פגש את חברתו שלא פגש ימים קשים
מספור. השמש התחילה לרדת לה לכיוון מי מנוחותיה. יום נוסף עומד
להסתיים. האנשים כבר החלו לנטוש את המזח, המלחים החלו לעלות על
אוניותיהם ואני - אני אזרתי אומץ.
  התקרבתי לאישה בשחור ונשענתי על המעקה מעל הים. היא נראתה
כבת גילי לערך. הסתכלה עלי. היה לה ספר ביד של שירים אני חושב,
כנראה שהיא כתבה אותם. ספר אדום כהה בעל כריכה קשה - כתוב בכתב
יד.
  "מה יש מעבר לים?", היא שאלה אותי.
  לא ידעתי מה לומר לה. הסתכלתי לאופק בו השמש כבר החלה
לשקוע.
  "דברים נפלאים אני חושב. אבל לא הייתי שם מעולם", אמרתי
אחרי כמה דקות כשהשמש כבר נעלמה ונשאר רק אור אדום בהיר שהאדים
את השמיים ואותנו.
  "אתה חושב שאת אשר הים לקח הים יחזיר בבוא היום?", שאלה
כשדמעות זלגו מעיניה והיא מביטה למרחבי הים, אי שם מעבר
לאופק.
  "לא יודע. לאן לקח?".
  "רחוק, רחוק מפה. למקום לא נודע הוא עזב. ואני, אני כאן
מתגעגעת".
  כבר החשיך. מלח שיכור לגמרי נפל מהמזח לתוך המים העמוקים
והעיף בכך את השחפים ששכנו שם למטה ברציף. קולותיהם נדמה
שהעירו אותה משנה עמוקה, מחלומות ותקוות נדירים. היא הסתכלה
עלי הישר לעיניים והיא כבר בוכה. מבט אחרון לאופק הבלתי נראה
והיא נעלמה.
  מעולם לא ראיתי אותה אחר כך וזכרונה כבר דהוי לי בראשי.
בדמיוני בניתי את דמותה שוב ושוב מקווה לראות אותה בשנית.
גדלתי, ובנות יש לי. אני רב חובל היום. נודד לי בעולם ואת
משפחתי משאיר מאחור, בארץ מולדתי. לא אשכח אותן לעולם ותמיד
בכל מסעותי אביט אחורה אליהן ואדע שבליבי אני איתן. אני רק
מקווה שהן אותי יזכרו שכן, לא מתכוון אני לחזור. במסעותי
גיליתי את יעודי. לא של שוכן קבע כי אם של רב חובל. יעודי הוא
לגלות את העולם.