כל פעם כששכבו, אחרי שהייתה נרדמת, הוא נשאר ער. ידה מלטפת את
חזהו, גופה נע בנשימות התנומה הסדירות אל תוך עולם של חלומות.
הוא? היה מביט בצללים שנעו על הקיר וכיצד האור הניתז מפנסי
המכוניות החולפות מבריח אותם לכמה רגעים, ומיד שבים לרבוץ על
הטיח המתקלף...
הוא חיכה, עד שחש בתנועה הזו של ידה הזעה ללא כל כיוון, מעיד
על שישנה. אז, בשקט מופתי ובעדינות רבה, היה מקלף פיסה רוטטת
מזיכרונה, לועס ובולע אותה חרישית. ולרגע אחד עיניו הריקות
התמלאו בחיים ונצצו באור הפנסים שנשבר מהקיר, לרגע אחד...
ואח"כ שוב היו חוזרות לזיגוגן הקבוע. הוא הסתובב, בולע את מחנק
האשמה שבגרונו, ושוקע לשנתו שלו...
זה התחיל עם כוונות טובות, באמת! כל שרצה היה לעזור! הוא זכר
את התקופה בה נהג לקלף את כל הזיכרונות הנוראיים שרדפו אותה.
את כאבי המכות, את הפחד הישן, הוא היה לועס ובולע על-אף טעמם
המר שלא פעם גרם לו לבחילה ולדמעות. הוא זכר כיצד היה רועד את
שארית הלילה בקצה המיטה, כל זאת רק בשביל לראותה בבוקר,
כשהייתה מלטפת את הצלקות ותוהה מהיכן באו... אז היה מחייך חיוך
מסופק.
הוא הבטיח לעצמו שוב ושוב שאתה זה לא יקרה, שהוא אוהב אותה
יותר מידי, ומשתמו השכבות המרירות באמת ניסה להפסיק. הוא שמר
על ריחוק ככל שאפשר, היה מתקפל בקצה המיטה בדממה. אך היצר
הכריע אותו. הוא זכר בבהירות את הלילה בו נשבר, איך רעד על אף
אוויר הקיץ הלוהט, איך הצללים הארוכים לעגו לו מהקיר, איך סובב
את מבטו אליה- שלווה כל כך. הרעידות גברו, הצללים צחקו
כמטורפים, בטנו כאבה, הצללים מלטפים את עורה, קוראים לו,
הבטן... הוא הזדחל אליה ובחטף תלש פיסה שגם כך נראתה כהולכת
לנשור, פניה התעוותו ומלמול חולמני נלחש מבין שפתיה. הוא התקפל
בפינה ולעס בשקט. איך לרגע אחד ניצח את נבחרת הבנות של כיתה ז'
בכדור-עף, לרגע הונף על כפותיו של המאמן המחייך, איך העולם
הצוחק הסתחרר בראשו. לרגע ידע אושר קטן, מתיקות חולפת, ואז
התמוסס הזיכרון בפיו... מותיר רעב מאכל...
והוא המשיך, בבולמוס בלתי נשלט. אוכל את הכלבלב החמוד שקנתה
מרוכל באיזו סמטה של רמת-גן, את הנשיקה הראשונה שלה, את השקיעה
הכתומה על חוף הים כשידו חובקת אותה ומגינה מצינת הערב... הוא
לא זכר את השקיעה הזו...
וגם על מיטת חוליה המשיך, מלטף את קמטיה ולוחש לה מילות אהבה
בחיוך בוטח, ובו בזמן מכרסם בלהט את הפעם הראשונה, את החתונה,
את הולדת הנכד, לועס בעיניים ריקות כשם שעשה לאימו ואביו...
והיא כבר לא זוכרת מיהו. שיערה הלבן פזור על הכר, עיניה עייפות
וזקנות ונשימותיה חלולות וחלושות. ברגעיה האחרונים, גם הוא לא
אהב אותה. רק הביט בצללים שחסמו את הדלת, חושב על השנים שאחרי
מותה, כיצד יאכל אותו הרעב לאט... ואח"כ רץ להקיא בשירותים...