היום בצהריים תמי תפסה אותי לשיחה אתה. פתאום היא תפסה מרץ,
חייבת לספר לי משהו, היא לא יכולה לחכות. ואני, שידעתי שהדפים
של הלימודים יכולים לחכות לי טיפ טיפה, לא היה איכפת לי
להקשיב. וכן, יכול להיות שגם הסתקרנתי...

תמי הזאת, יש לה כשרון לספר סיפורים, שמכניסים אותך לתוך
העניין, כאילו אתה נמצא במהלך האירועים. זה כנראה עובר אצלם
במשפחה, כי את הסיפור הזה סבא שלה סיפר לה.
למרות כל המרץ הזה שהיה עליה, העיניים שלה נראו אדומות, כאילו
היא מתה מעייפות או שמשהו נכנס לה לעיניים. והיא התחילה:

"סבא שלי סיפר לי עכשיו סיפור חשוב על המשפחה שלי, לא סיפור
בולשיט כמו שאר הסיפורים שאני בד"כ מספרת לך...
הוא סיפר לי את מה שקרה לו באחד הלילות בתקופה שלפני מלחמת ששת
הימים, כשהוא היה מסתובב ליד הגדר שחוצה את העיר ללא מטרה. הוא
סיים עוד ערב כזה- של טיול מלא במחשבות על הדורות שחלפו, לא
בנוסטלגיה, וכרגיל חזר לשכונה, לקטמונים.

הוא הגיע אל הבניין שלו עייף ובחשק אדיר לציניות.
הוא הניח את רגלו הימנית על המדרגה הראשונה, כשהרגיש ביד
שתופסת לו את העורף. הוא היה רגיל לזה, כי הרבה פעמים הוא בא
בדיוק כשלאיזה פושע שכונתי התחשק להרוויח קצת כסף קטן...
'נו, טוב, בסדר, רק תן לי להסתובב אליך ואני אתן לך כמה כסף
שאתה רוצה. ממילא זה לא הרבה, זה לא יספיק לך אפילו למסטיק
"עלמה", אבל אין לי בעיה לתת'...

קולם של אישה וגבר מבוגרים ענה לו בהדהוד: 'תן לנו את הנשמה
שלך'.
האחיזה בעורפו של סבא שלי נעשתה חזקה יותר, והגבר סובב את סבא
שלי אליו. מה שסבא שלי זוכר מהדמויות החשוכות, זה שהן שתיהן
היו כמו עשן, ואפשר היה להעביר בהן סיכה וכך הן היו נעלמות- הן
נראו כמו בועות. הוא ניסה לעשות את זה...
אבל הגבר שאחז בו מקדימה זרק אותו לצד השני של חדר המדרגות,
והתכופף אליו.
הוא לחש: 'אתה בטח לא מזהה אותנו, או מבין למה אנחנו רוצים
דווקא את הנשמה המיוסרת שלך... אנחנו הסבא והסבתא שלך. התורכים
הרגו אותנו כשניסינו להגיע ליפו. ליד החומה הזאת שאתה כל הזמן
מטייל לידה. שם בדיוק, הרגו אותנו. הספקנו להביא לעולם את אמך,
לאה, אבל לא זכינו לגדל אותה. את זה היא כבר סיפרה לך.'

'השאלות ששאלת, היו ה-"הדק" שלנו, מה שגרם לנו לבוא לכאן
ולרצות את הנשמה שלך. אנחנו מסתובבים כאן כל הזמן, במשך כל
הדורות, אבל זה רק בגלל שלא קברו אותנו. התורכים האלה חיללו את
גופותינו באותו מעבר הגבול הארור, ונשמותינו נשארו כאן על
האדמה, בלא יכולת להמשיך הלאה לאן שאמורים ללכת.

אנחנו מחכים לך כבר במשך שנים. מחכים, כדי שנוכל לשאוב ממך את
הנשמה שלך, ונוכל סוף סוף להיות למעלה. את הנשמה בשביל סבתא
שלך כבר לקחנו מאמא שלך, לאה'ל'ה שלנו, אתה זוכר- ראית איך
ביום אחד היא מתה מחוסר דם"...

'זה מה שאתם הולכים לעשות לי? לא איכפת לי', ככה סבא שלי ענה.
'כפי שאמרתי אין לי כלום לתת ולא איכפת לי לתת את זה. אבל אתם
תצטרכו להתאמץ כדי לעשות לי דבר כזה'...

סבא שלי התחמק מהם, רץ למעלה ונעל את הדלת, סגר מהר את כל מה
שהיה פתוח, בלי לענות לשאלות של אף אחד. גם לא של סבתא שלי.
הבעיה הייתה, שהוא כבר לא יכל לצאת לשום מקום, וגם לא אף אחד
מהמשפחה.

הילדים קמו בבוקר ושכחו את האזהרות של אביהם- הלכו לביה"ס.
בחוץ חיכו להם הסבא והסבתא שלו- ושחטו את הילדים עם סכין
פשוטה, הסכין של השומר שהרג אותם. כך, בלי הרבה בעיות, הם
נכנסו לתוך הבית, ובאו לחדר המיטות של הזוג המנומנם.
הסבא שלו אחז בסכין, הניף אותה למעלה ובחתיכה מהירה חתך את
הצוואר של סבי. הדם נשפך, והוא כמובן התעורר. הוא עדיין חי.
סבא שלו שאב את כל הדם החוצה לתוך כלי, לפחות את מה שהוא הספיק
לתפוס לפני שזה נטמא על הרצפה, ושפך את הכל לתוך אוזנו
הימנית.

הסבא והסבתא ההם נעלמו, אבל סבתא שלי התעוררה וראתה את הזוועה:
ילדיה שחוטים ליד הדלת, והכי נורא- בעלה, חתוך צוואר, גוסס,
בקומה הראשונה של חדר המדרגות...
היא הזמינה אמבולנס, ובביה"ח קבעו שהוא מת מוות קליני. אחרי
שבוע הצליחו להחזיר אותו לחיים".

היא סיימה את הסיפור, מתנשפת, ועיניה נהיו לגמרי אדומות פתאום,
אבל אני לא ייחסתי לכך חשיבות. חשבתי שבא לה לבכות או משהו.
"איך זה שסבא שלך לא מת?" שאלתי. "הרי הם שאבו לו את הנשמה,
בטקס הזה שהם עשו, עם כל הדם!"...

"הוא מת... לא נותרה לו נשמה, אלא רק הגוף. המוח מתפקד. הוא
נראה כמו עשן, עד לפני כמה ימים".
"מה קרה?"
"הוא ישב אתי וסיפר לי את הסיפור הזה, וכשהוא סיים, מהעיניים
שלו יצאה הנשמה של הסבא שלו, וחתכה גם לי את הצוואר, אבל לא
רואים אצלי את החתך. הוא לקח לי את הנשמה, בשביל סבא שלי...

ועכשיו אני אקח את הנשמה שלך!"

צעקתי, והיא הוציאה את הסכין הזאת שלה, וחתכה אותי, הוציאה לי
את הנשמה ומתה. עכשיו, אני אחתוך לך את הצוואר, ואקח לך את
הנשמה!