עיגולי צבע מתערבלים כטבעות, מעין איתות מוסכם של מקטרת
השלום, נבלעים אי שם בירכתי העין מועברים באותות חשמל אל קרום
קליפת המוח. פאזל לא גמור נוצר מהבזקי קטעי תמונות, ברקע
נשמעת מנגינה שאיש עדיין לא הלחין. כלוב העפעפיים נאטם, מהווה
מחיצה בין מצבים של יקיצה וחלום. רפיון השרירים הולך וכובש כל
איבר עד לקצות האצבעות. קצב הנשימה  נחלש, מתמתן עד כדי רגיעה
היפנוטית.
אט, אט, מתגבשת תמונה חדה יותר, מתמקדת בזום.

היא נכנסת לפריים, מקום זה צרוב בזיכרונה כבר עידנים. מזהה את
ישותי הרבוצה על הדשא הטחוב. קרני שמש שהצליחו להסתנן ולבקע
את צפיפות הצמרות, ניתזות מגבי הערום.

צפה ומתייצבת תמונת יער עד, צמרות עצים כרקיע ירוק. מים זכים
קולחים סביב חלוקי נחל חלקלקים מכוסי ירוקת, יוצרים אדוות
מתפשטות. סרטן קטן גורף אל פיו שרידי דג, מרתיע בצבתותיו
סייפן ירוק סקרן. הלה נסוג תוך שהוא שומר על כבודו בנפנפו
בזנבו החד. היא מדברת אלי. אומרת לי משהו. אני מנסה להבין.
היא אומרת: לא מכבר נבראתי מצלע וכבר חושי רגישים וקולטים.
קולטים קולות, צרצורי ציקדות. קולטים רפרוף כנפי המשי
הססגוניים של הפרפרים. רואים אור-הבהוב חיזור של גחליליות.
מריחים ריח ריקבון עלי השלכת מתעדן בארומת צמחי מים. טועמים
מתק שפתים ממעין צח. נוגעים וממששים. היי, מישוש. חוש זה
מענגני יותר מכל. מגע  אברי גופי ברכות הטחב, אצבעותיי
העוברות
בשיער, ליטוף אוויר צונן על עורי.

ממצב זה של חלום עמוק אני יודע ליצור אתך את הקשר, אחותי,
נשמה. אוכל מכאן לקחת את רוחי לאשר אחפוץ. כלוא בתוך מעטפת.
רוצה, לא רוצה, זה מה יש. בא לי לפעמים לחלץ את העצמות. ארוז
בערמת בשר. איכס, גועל נפש. עטוף בעור ונתמך בשלד. רק כך את
יכולה לבצע את המטלות. בלעדי נמוגה העבודה. עליך לעשות מה
שמצפים ממך,שם למעלה, אלה שאין להזכיר את שמם.
נהנית? , אחות קטנה, נשמה - אני שואל. אני שומע אותה אומרת:
עבודה זה לא רק תענוג. כך חינכו אותנו. אשכרה. למען האמת לא
תמיד. קרה כבר שנתנו לי אחלה גוף, אוח, אוח, אוח איך אז
חגגתי. נהניתי לנצל את המתנה, השתמשתי בה קצת יותר מדי להנאה
פיזית, ההם למעלה לא היו כל כך מרוצים -יותר רוחניות במחילה
ממך. גם כן עושים רוח, שמענו מהמיתולוגיה איזה חגיגות הלכו
בשמיים. אז מה יפטרו אותי? ביג דיל! עשרות אלפי שנות אנוש אני
ממלאת את התפקידים הכי מחורבנים (סליחה על הביטוי), מתמידה
במשרה ועושה כל מה שדרוש. מה יש אסור קצת לקבל צ'ופר? להקל על
הנשמה? תשמע, יקירי, לפעמים אני מקבלת משרה לזמן ארוך יחסית.
מוכנסת לגופיף זעיר. בתחילה זה טירוף. איזה כיף. אבל אז
מתחילות הבעיות, שאותן אני כל הזמן שוכחת, עד שהן חוזרות
וצצות. האריזה קטנה ולוחצת ואני בוכה הרבה. לא תמיד מבינים מה
אני רוצה. כל הזמן רק פוציניו מוציניו וצובטים בלחי עד כאב.
פונים אלי בקולות קטנים כאילו איני מבינה, אבל יש לי הפתעה
בשבילם. אני מבינה הכול. רק מה, כלי הדיבור לא הספיקו להתפתח.
כשזה יסתדר, במהרה, אני לא אסתום. שיתפוצצו! אבל בסך הכול, אם
אתה חושב בהגיון, אז ההתחלה זה דווקא מצב נחמד. די דומה
למנוחה שאנו מקבלות בין עבודה אחת לשנייה. באמצע המשימה הכול
בסדר, אתה יודע, חיים. בסוף שוב המצב כבר לא משהו. האריזה
בלוייה, מסמורטטת ומלאה קמטים. פילינג כבר לא יעזור, אבל לא
היה מזיק איזה גיהוץ. לפעמים את רוצה לבכות אבל לא נשארות
דמעות, הן התבזבזו על המון דברים עצובים.


עצם הידיעה שזה זמני, מרגיעה. מקסימום שמונים, תשעים וזהו. אם
חס וחלילה מקבלים יותר אז אוי ויי, גוואלד, אני נותרת גרוטאה
אמיתית.
באמת שלא היה מזיק לי איזה נופשון למיליון שנה, ואולי אחרי זה
אוכל לקבל איזה תפקיד קל יותר, איזה צמח או חיידק. משהו לא
מחייב. אני הרי כבר עברתי כמעט כל תפקיד אפשרי, ורק
הבני-אדמים עושים לי כזה כאב ראש.
מה למשל? תקופת היורה. רק לטוב אני זוכרת את התקופה הזאת.
הייתי דינוזאור. אלפי מחזרים רצו אחרי, כאלה גדולים ויפים
וחזקים. חבל רק שההתנגשות עם אסטרואיד קלקלה את כל מה שבנינו
באותו עידן. אח איזה חיים משוגעים שעברו עלי! אחר כך הם עוד
נתנו לי אפטר של כמה דורות, כאילו כדי להינפש. חשבו שזה היה
עונש בשבילי, תארי לעצמך. כן, זה היה  כמו נצח  ארוך של ריחוף
בשלווה בלי לעשות כלום. נירוונה אמיתית. ממש חלום. חלו.. חל..
חה.. חה...


היי, מה קורה כאן? מי זה נדחף לי לחלום? אני לא מאמינה - הגוף
מעז לחלום לבד! בלי רשות! פתאום אני לא יכולה לתכנן, לביים
כרצוני. אור בהיר, צבעים עליזים ורכים. איזה טעם דביק. קול
מפמפם כשל מסוק, וצללית של כלי מגושם, דמוי קומנדקר, מסתירה
את השמש. יש לו שתי כנפיים בצדדים. אם זה הליקופטר, אני
צנצנת. למה אין לו רוטור? מישהו פה מקל ראש בפרטים. מה זה
חשוב, זה לא החלום שלי, שיעשו מה שהם רוצים. הדבר הזה, מה שלא
יהיה, נוחת בשדה חרוש ליד ביתי ויורדים ממנו שני טייסים. הם
מורידים את הקסדות ומתקרבים אלי. בחיי, אני מתה, איזה יפים.
אחד בלונדי עם שיער מקורזל, עיניים ירוקות, ולבוש מכנס חאקי
קצר. השני, שחום, קרחת מגולחת, דק גזרה וחייכן. מאין נפלו לי
אלה? אוח, אוח, אוח אם הייתי עכשיו באיטליה הייתי צובטת להם.
הם אומרים לי - באנו למפגש. אני מצביעה לכיוון בית התרבות, שם
תמיד מתקיים כנס כל שהוא. בטח לזה הם מתכוונים. הם נדים בראש
- לא, המפגש זה כאן, ומצביעים עלינו. אני לא מבינה. הם באו
אלינו? אוי ויי, יש לי הרגשה לא טובה, זה נראה כמו התערבות של
הבוס. הטייס השני, זה עם הקרחת, מגיש לי צו שמונה עם השם שלנו
מודפס עליו. מסתבר שאנחנו עומדים לבקר בעזה לכמה ימים. למה הם
מודיעים לנו את זה בחלום? אני תמיד יודעת אחרונה מתי מסתיימת
מישרה שלי. אם זה ככה אז זה די חבל, וחבל אומרים.. אתה יודע
על מי.


הכול מיטשטש ונמוג. מה לא אזכה לראות את המשך החלום? טוב,
אחותי, נשמה, תשמעי, אני מתחיל לפתוח עיניים ולהתעורר, אז
סאלמאט, ביי ביי. להשתמע בחלום .. או בגלגול הבא.
טררר... טררר... מה, כבר בוקר? מי מתקשר אלי בשעה כזאת? ..
מרים את השפופרת, עדיין מנומנם.
הלו?
איציק?
אה.. כן?
מדברים מקצין קישור בשלישות. היחידה שלך מוקפצת בצו שמונה. יש
לך שעתיים להגיע לנקודת המפגש. מחר בבוקר אנחנו נכנסים לעזה.
בסדר, קיבלתי.
חרא. מילואים, ועוד בעזה. לא יודע למה, אבל יש לי הרגשה ממש
רעה לגבי זה - אתה אף פעם לא יכול לדעת איך זה יגמר.
טררר...טרר...
הלו.
איציק מדברת אורית מהשלישות. טוב שתפסתי אותך, קבל ביטול אני
אומרת שנית קבל ביטול צו שמונה.