הסיפור אינו מושלם עדיין, אך הייתי חייבת לשגרו לאוויר. קבלו
את התנצלותי מראש.
יש אנשים שאת מרגישה שאת חייבת להם.
הוא ביקש ממך לאהוב אותו, כמו שצריך ורצוי. ביקש בידיו, ביקש
בעיניו. ואת לא ממש רצית. למה? אל תשאל. הייתי רוצה, אבל לא.
לא יכולה.
חייבת?
הוא הביא לך אושר לחיים, מן שמש כזאת שזורחת-אבל בעצם כשמגיע
הלילה ...אז אולי בכלל שמש לא כ"כ עדיפה. כדאי בלעדיי.
נו? נתקדם, תאהבי אותי? בלא קול. בהיותו הוא.
חייבת?
עוד דברים מהבהבים לך בחיים. אבל זה דומה יותר לנורות אדומות.
את הרי כ"כ עדינה. והאמנם? כי את באמת כבר לא יודעת מה את
מרגישה ומי את. כ"כ הרבה צללים ודברים שמושכים אותך מכאן ומכאן
ומנסים לעצב. איזה מזל דפוק. גם היום נראה אותו דבר.
את יוצאת ממנו בהרגשה רעה. וגם המקום אליו את הולכת לא מזהיר.
אבל חייבים לא? חייבת.
תהי חזקה בשביל כולם. אולי את באמת חזקה ורק חושבת שמבפנים
חלשה. ואיך את בכלל מחזיקה? את עולה על האוטובוס ומכריחה
עצמך לחייך למענו לשלום. תמיד למענו, תמיד למענה, תמיד למענם.
אבל מה איתך?
חייבת.
חייבת, חייבת, חייבת. את שונאת את זה, אבל זה קצת כמו הרגל עד
עכשיו.
את גוררת עצמך בין המושבים ומי שם לב אלייך בכלל? סתם מוצאת
מקום ומבכה את עצמך. איזו מן ילדה את. ועל מה בכלל את מתלוננת?
לא ראוי.
והאוטובוס שט לו. אורות בחוץ והעיר סוערת ואז האוטובוס פונה לו
ולך אין מושג לאן. אז את הולכת לבדוק..ונעצרת ליד תא הנהג.
את שואלת אותו לאן הוא מגיע.
הוא עונה לך לאן את צריכה.
את עונה שתי תשובות אפשריות והוא עושה תנועה כזו עם היד, כמו
סטירה ואומר-מה את מתחכמת.
את לא בדיוק נבהלת, אבל לא יודעת איך להגיב. אלו שנות
האלפיים.
ובכל זאת את מנסה שוב, תשובה מעט שונה והוא מגיב אותו דבר.
ואז הוא מסביר. ומעלה לך חיוך על הפנים, ואת צוחקת פעם ראשונה
אמיתית.
וההרגשה יחודית, הוא לא מצפה ממך כלום, הוא לא מכיר אותך ויותר
לא תראי אותו בחיים.
והוא היחיד, היחיד שגרם לך טוב ולהרגיש קיימת. שהוא מכיר בך.
וזה לא שההוא ממקודם, זה שנפרדת לשלום לא ניסה.
את תוהה אם הוא זיהה בך משהו אבל זה לא משנה. ואת מחייכת לך כל
הדרך אל הלא נודע, וחושבת לך.
שפשוט מבלי לדעת, ומבלי אפשרות לעשות משהו חזרה, יש את האנשים
הללו שאת מרגישה שאת חייבת להם.
תודה. |