בימים הראשונים אחרי שחזרתי למטה הסתובבתי ברחוב. קשה להיות
חתול. יכול להיות שבגלל זה אמרו לי להיות חתול ולא כלב. להראות
ש"אם נדפקת, אז נדפקת עד הסוף". אז אני חתול, יש לי פרווה
חביבה ואני ולפחות עכשיו אני מריח טוב, אבל עם כל הזיהום אוויר
הזה, אני בספק כמה זמן זה יחזיק מעמד.
"לא תיכנס לפה, חבר", בסלנג מיותר ומשומש אמר לי השומר בגן
עדן. הוא היה לבוש בבגדים חגיגיים ומאחוריי נעמדו בטור וחיכו
כל מיידי האבנים של עזה. המהומות הביאו הרבה סחורה לפה. עמדתי
להתווכח כדי להיכנס, כי הייתי ממש צריך, נו, לשירותים, זה כבר
לא בושה בימינו. אבל אז הוא שלף את הרשימות. והלכתי למשפט.
"נו, אתה מאמין באלוהים?" אמר הקטגור. הבגדים שלהם הרגו אותי.
"שאני לא אאמין באלוהים?! נו, תסתכל עליי". אמרתי. השופט הסתכל
עליי לחצי שנייה. "אשם. למטה." הוא גיחך והראה עם האגודל את
הכיוון. "אבל.. לא ככה. חתול, אתה תהיה חתול. עד שתלמד את
הלקח. עד שצעקתי : "איזה ל..קח?...., עד שהספקתי להגיד, כבר
הייתי חתול והייתי צריך ללמוד לקח. לבד, גלמוד, עם פרווה
אפורה, אפילו לא חתול מיוחד. פרווה רגילה, עיניים פשוטות, כמו
כל חתולי הרחוב האומללים האלה.
 בימים הראשונים הסתובבתי לבד, בין הפחים הצבעוניים הגבוהים
האלה. זה החזיר אותי לשיעורי ההתעמלות של פעם, מה זה כל
הקפיצות האלה?! מדי פעם אישה נחמדה אחת הייתה מביאה לי אוכל,
פחית של אוכל לחתולים, אפילו לא כשר. אז נתתי לשאר החתולים
לאכול, לא יפה, ניתן משהו לחברה.
ואז התחילו הימים הקשים: נהייתי רעב וירד גשם וגם הסרחתי, באמת
שהסרחתי, למרות שאומרים שאי אפשר להריח את עצמך, הרחתי וזה היה
נורא. הייתי החתול הכי עצבני והכי רטוב בעולם. ואז באה המכונית
ועלתה עליי. היא באה מאמצע שום מקום, באמצע הגשם. האורות דלקו
באור בוהק יותר כי היה חושך ואני, עם הפרווה השחורה שלי, כבר
לא נראיתי. מוזר, אפשר להרגיש רעידת אדמה מתקרבת, אבל מכונית
שמתקרבת זה משהו אחר לגמרי.  
 הייתי מעוך שם על הכביש בערך חצי שעה ואף אחד אפילו לא בא
לגרד אותי מהכביש, אני בטוח שאם יבדקו עכשיו, עדיין יהיו
שאריות מגופי הארצי על הכביש הנוזל. הפרווה שלי תהיה מרוחה על
אחד הצמיגים של סובארו. חצי השעה שלי עברה לאט מאוד. בינתיים,
מלא מכוניות עוד עברו עליי ולא יכלתי לזוז, הרגליים שלי
משותקות וכאילו המנגנון של אלה שאמורים להביא את הגופות למקומן
הטבעי התקלקל או שהיה בהפסקת חשמל, או אפילו נגזים ונגיד
שמישהו הלך שם לארוחת צהרים, אבל מה הסיכויים לזה. אחרי חצי
שעה התחלתי להרגיש את הנשמה החתולית שלי מתרוממת, אפילו לא
הרגשתי ככה בפעם הראשונה, כנראה בגלל העודף של הנשמות. אבל לא
צריך לזלזל, נשמות זה דבר מאוד כבד.
הייתי תאונה, מתברר שעל פי התוכנית האלוהית, שהיתי מעט מדי
למטה ואפילו היו שמועות בחדר המתנה שרוצים להוריד אותי שוב
למטה, כי מתברר שאת הלקח הדמיוני שלי עדיין לא למדתי.
מתוך הרגל, עדיין בגוף החתולי, התחלתי לעבור על הפחים
הצבעוניים. הם בנויים בצורה מתחשבת יותר מאשר הפחים למטה. אפשר
להוציא יותר. אבל מסיבה מסוימת, הרגשתי מבוכה. כולם הסתכלו,
כאילו מה כבר עשיתי. קפצתי בקפיצות חתוליות למעלה, למשפט החוזר
שלי.
 "נו, למדת את הלקח?" השופט שאל אותי, הקטיגור ישב שם,
הסניגור שלי יצא להפסקת צהרים וקהל שלם של חתולים התחיל להיערם
ליד הכיסאות וגם ג'ירפה אחת.
"האמת, השופט, אין לי מושג מה עשיתי. שלחת אותי ללמוד לקח בתור
חתול והיה לי קר והיה לי עצוב ואף אחד לא אהב אותי. אולי זה
זה, אולי הייתי צריך להתחשב יותר באנשים כאשר הייתי חי, אולי
הייתי צריך לחשוב יותר על אנשים מאשר עליי. זה, אדוני השופט,
לזה התכוונת?"
הוא לא הספיק להגיד כלום ופתאום נכנסו שני שומרים במדים
מיוחדים ולקחו אותו משם. דרך הדלתות הגדולות, דרך כל החיות
ונעלמו.
 פתאום הפכתי חזרה לעצמי. הפרווה נעלמה בחלקה, הבגדים חזרו
וגם השרשרת עם המגן דוד וברכת הדרך שהייתה מצורפת בכיס של
המכנסיים. "נו טוב", אמרתי לעצמי והתחלתי לנוע לקראת היציאה.
הכניסה שנראתה כל כך סימפטית ומוזרה השתנתה בינתיים ושינתה
צבעים. צבעי פסטל, נראה לי. במקום שבו עמד השופט בפעם הראשונה
פתחו מזנון: סןף הדרך. הכול חינם אם אתה מראה כרטיס. הזמנתי נס
ואמרו לי שזה ייקח כמה רגעים. נחתי בצד על איזה כיסא נחמד
ומעוצב ולידי שני אנשים מגודלים שותי קפה ישבו. "שמעת מה היה
שם?" חייך אחד מהם לשני. "מיכאל שוב השתגע. הפעם הוא סתם שולח
אנשים למטה בתור חתולים ושולח סובארו לעלות עליהם.
ישבתי, קיבלתי את הנס שלי ביחד עם קרואסון מתנה ישוב מעל למפית
מעוצבת שמשורבט עליה בעט כחול: "סליחה. גן עדן יכול לעשות את
הקריזה לאנשים. שלך, אלוהים."