צלילים -
צבעים -
צורות -

המוסיקה סחפה את החדר ואני לא יודע אם היא באה מבחוץ או
מבפנים. אנשים אחרים נראו כאילו הם אפילו לא מרגישים אותה, לא
שומעים את הכוח, את היופי שיש במנגינה המופלאה הזאת. היה משהו
קסום בחדר באותו רגע כי הזמן התחיל לזוז לאט, לפי הקצב והכל
נראה חלק מהמנגינה הגדולה הזאת של החיים. לקחתי אותך בידיים
שלי והתחלנו לרקוד, בהתחלה לאט ובחוסר ביטחון, אבל ככל שהקצב
התגבר כך גם הביטחון שלנו ועד סוף הערב כבר טבענו ביחד בתוכה.
בתוך המנגינה שאי אפשר להפסיק. המנגינה הזאת שמורכבת מפעימות
הלב שלנו מהדם הזורם והגועש בעורקים שלנו שפתאום נדמה שהוא חם
בהרבה, כמעט על סף רתיחה. צלילים.


אחרי אותו לילה העולם נראה אחר, בהיר יותר, בוהק יותר, חי יותר
ושוב לא ידעתי אם זה בא מתוכי, מתוכנו או שזה היה אמיתי. העולם
שקודם היה כל כך אפור ומשעמם, כל כך מת וחסר עניין פתאום התמלא
באור ושמחה, ביופי וטוב, בכל מה שתמיד היה חסר בו ואני ידעתי
שבידיים שלך אני תמיד ארגיש שלם והעולם שלי תמיד יהיה מלא
באושר. צבעים.


ביום שעזבת הכל נראה אחר, מעוות איכשהו. לעולם כבר לא היה צבע,
לחיים כבר לא הייתה מנגינה. הכל פשוט עמד במקום, מעוות עד כדי
חוסר הכרה. כאילו משהו עצר הכל באמצע ושינה את החוקים, שינה את
כוח המשיכה והכל פתאום נהיה שונה. זה כבר לא היה העולם שלי, לא
העולם שהכרתי, לא העולם שרציתי לחיות בו. צורות.