[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תמרה בן כנען
/
אני וגילי

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהייתי ב"פילפל". בהתחלה חשבתי שזה
נורא. עמדתי שם, במיטב בגדיי, ולא השכנים ולא המוסיקה היו נאים
בעיניי. זה היה מקום קטן, קצת דחוק, וחסר סקס אפיל לחלוטין.
עם ייאוש תהומי בעיניים דידיתי על פלטפורמות אימתניות לכיוון
הכורסאות הקורצות. שם בפינת חמד קצת מוסתרת הוא ישב כמו על כס
מלכות, יפה כמו אלוהים. סוני פלייסטיישן.
אני קצת ענתיקה, מגלה טרנדים רק אחרי שחולפת ההיסטריה. אבל את
הסוני שלי בהחלט גיליתי. הוא נראה לי כמו החבר שתמיד רציתי,
כמו גידי מ"לחיי האהבה".
שמעתי לא פעם בשבחיו של הסוני, אבל אף פעם, עד לאותו רגע שהוא
היה מונח מולי כמו מסמך אנושי מרתק, לא יצא לי להוכיח או
להפריך את השמועה.
בהתחלה רק התבוננתי בדמויות ההיסטריות מתגוששות. אבל ככל שחלפו
הדקות התחברתי לזה יותר ויותר. התגלגלתי מצחוק כשהסומו ישב על
הג'מייקני ההוא. זה הזכיר לי נשכחות יוקוזונה מה-WWF. כשהיצור
הירוק עם החרב התחיל לעשות שוויצים החסרתי נשימה. כשג'ון
התפתלה על הרצפה מכאבים התמוגגתי. כל חושיי היו מרותקים
לקרבות, וכל טכניקה חדשה הוציאה ממני שריקת התפעלות.
ככה פגשתי את גילי. הוא ישב לידי וציין לעצמו בקול רם שאני
נורא מתרגשת. לפני שהוא התחיל למלמל בכלל לא הרגשתי בנוכחותו.
התנצלתי, ונימקתי בכך שאין לי כזה בבית. שמרתי על פאסון שתיים
וחצי דקות ולאחר מכן חזרתי לסורי. כל כך התמוגגתי שם, שכנראה
עוררתי רחמים, ובלי מריבה קולנית, תור או פרוטקציות, הג'ויסטיק
הרוטט מצא את דרכו אליי.
זיינו את האמ-אימא שלי. אבל זה לא שבר אותי. בעקשנות ניסיתי
לגרום למישהו לעוף על הרצפה מאחת הבעיטות שלי באוויר. לא בכיתי
כשניצחו אותי באופן מוחץ.
ואז גילי, כמו הערסים שניגשים לעזור לבחורה במצוקה, תוך כדי
ניסיונות ללמד אותי להיראות פחות פתטית ולהיות פייטרית אמיתית,
השתלט לי לגמרי על המשחק.
גילי לוקח את הסוני במלוא הרצינות. הוא מתרגש מהמשחק כמעט
כמוני, אולי אפילו יותר. טכניקות המשחק שלו מלוות בשצף קצף של
קללות למתחרים וחשיפת שיניים אימתנית בכל פעם שהוא נותן בוקס.
כמו שלימדו אותו בצבא. כל הגוף שלו דרוך כמו קפיץ, ואחרי כל
ניצחון הוא מתחיל לרקוד את ריקוד הניצחון, שמורכב מנענוע ישבנו
כמו ברי סימון מינימום. אין ספק שגילי הוא אלוף הסוני. הוא
שולט במשחק כמו ילד בן 12 בסנייק. הקרבות שלו ראוותניים,
משופעים בגלגולים וסלטות. הוא שאג והריע לעצמו כאילו הוא צפה
באיזה משחק כדורגל חשוב. ואני,אני חשבתי שזה סקסי.

לא כצפוי, אני וגילי לא ביססנו את הקשר שלנו על סופי שבוע
ב"פילפל". התאמנו בבית. גילי הבטיח כבר בתחילת הדרך שהוא ישפר
את היכולות המוגבלות שלי. יש לו סוני בבית לגילי, אז ככה שיצא
שהאימונים היו ממש אינטנסיביים, ואחרי כמעט שבועיים וחצי,
הייתי מתחרה ראויה.
אני ראיתי בסוני את העתיד. בלילות חלמתי על טכניקות מדהימות,
ותיאורטית הייתי פייטרית יותר טובה מאשר מעשית. לפעמים שמישהו
עיצבן אותי, דמיינתי איך בועטת בו ברגליים כמו האופנוען המטורף
ההוא. גם הרשיתי לעצמי לאמץ את ענטוז הניצחון של ג'ון.

אבל ביום שישי אחד הסוני פלייסטיישן הפך קטלני עבורי. זה היה
ערב משעמם וגילי החליט להעביר אותו עם החברים שלו. התלבשתי,
התבשמתי והתפדרתי, ושמתי פעמיי ל"פילפל". ברוחי, ראיתי את
החיזיון בו אני נכנסת בקור רוח ל"פילפל", ליד הסוני ממש צפוף,
אבל כשאני מגיעה כולם ישר מפנים מקום. עם בדל סיגריה בקצה הפה,
ועיניים לא מאופרות כלל אני מדהימה אותם בביצועיי.
את אנקות ההתפעלות אני מבקשת מהם לחסוך ממני. תכננתי להפיל את
הנוכחים מהכיסאות הנוחים שלהם.
אבל המציאות הייתה אחרת. ליד הסוני היה קצת צפוף, ואף אחד
אפילו לא מצמץ כשהגעתי. אפילו מקום לשבת לא מצאתי. אפשר לומר
שהחיזיון התקיים בחלקו, שכן באמת היה צפוף ליד הסוני.
הקרב היה של בריאן נגד בריאן. אני אוהבת את הקרב הזה, כי אחד
מהבריאנים תמיד מופיע בלי חולצה. זה היה הרגע המכריע, ששינה את
חיי מקצה לקצה. נפלט לי "איזה חתיך". היה נדמה לי שפתאום בריאן
סובב את הראש. זה היה קצת חשוד, כי אף פעם לא ראיתי אותו עושה
את זה, אפילו כשהוא ידע שהמתחרה בידיים שלו, הוא לא העיז להסית
את מבטו המסוקס מהקרב. החשד התבסס כשהוא קרץ לי כשהוכתר כמנצח.
אז כבר הסמקתי.

העומס הכניע אותי. עברתי לכיוון הבר. גוף מוצק התחכך בי.
בריאן. את הנשימה התקשיתי להסדיר. בריאן עמד מולי, בטוח בעצמו
כמו דודו טופז. את הצבעים החלפתי במהירות. מחיוורון עד לארגמן
זועק. הוא לבש את מכנסי עור הנחש האיומים שלו, והם נצמדו אליו
באכזריות. הוא התכופף ובקול שרמנטי לחש:
"שמעתי אותך". העיניים שלי יצאו מחוריהן. ריח הזיעה שלו היה כל
כך מתוק. העיניים הרצחניות שלו נראו כל כך מזמינות במציאות.
תהיתי אם מישהו כאן מזהה אותו חוץ ממני, וחוץ מזה מה הולך בתוך
הסוני פלייסטיישן אם בריאן עזב. מה כולם הלכו? או שזה רק הוא?.
המילים נעתקו ממני. אי אפשר לתאר איך הרגשתי. בשביל מישהי
כמוני, שמתאמנת כל יום שעה וחצי, לפגוש את בריאן ככה פנים מול
פנים זו ההתגשמות המוחלטת של כל שאיפה שהעזתי לעלות במוחי. הוא
היה שרירי כמו גורילה, עם מותניים צרות וטוסיק קטן. הבלורית
שלו הייתה קצת פאסה, אבל היו לו צלקות כאלה בפנים שהתמוססתי.
"את רוצה ללכת לשתות משהו?" שאל בריאן, תקוע בנימה הזאת של
אסקימו לימון. אני כבר לא חשבתי שהולכים עם בחורים לשתות.
בכלל, לא ידעתי שבחורים כמו בריאן קיימים. ההתרגשות שלי הייתה
בשיא. רציתי להזמין את בריאן אליי הביתה, לראות אותי משחקת,
ואחר כך לשגול אותי כמו פייטר. אבל המילים ("קח אותי, קח
אותי") נעתקו ממני, ורק הנהנתי בהכנעה להר האדם שעמד מולי.
אני הובלתי, כי בריאן לא ממש מכיר מקומות נחמדים לשבת בהם,
ומזל שכך, כי הייתה לי הזדמנות יכלתי לתרגל מדיטציה מהירה
בניסיון להסדיר את פעימות הלב המואצות.
פתחתי את הדלת של ה"פילפל", הצוהר בין חיים הישנים שלי כעוד
שחקנית לבין החיים החדשים שלי כמיסיס בריאן, ואז גילי ראה
אותנו. וככה נגמר הסיפור שלי עם גילי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בקשר לסלוגן
מקודם:
זהו, סגור


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/5/02 19:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמרה בן כנען

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה