העולם המשיך בסיבובו, בזמן שינון ישב כמו גוש על הספה בחדר
שלו, וצפה בטלוויזיה 48 אינץ', באיזה סרט מאנגה בדי וי די.
העולם, בחוצפתו, המשיך בסיבובו גם כשינון קם לקחת משהו לשתות.
טקילה עם מיץ תפוזים והופ! ישר לגרון. העולם,
יא-אללה-איזה-בן-זונה, המשיך להסתובב, גם כשהוא חזר לספה, לחץ
על "פליי", והמשיך לצפות, האלכוהול מתחיל להפיץ את שורשיו
המחליאים במוחו הענקי. כאילו, איך הוא מעז, העולם, להמשיך
בסיבובו, בעוד כל כולו אמור להתרכז בינון. מובן שינון לא שם לב
לעניין. הוא היה שקוע בסרט, כמו שהוא שקוע בכל סרט שהוא רואה.
כמה חברות איבד כבר כי היה שקוע בסרט זה או אחר, כשטילפנו
אליו? אינספור. אינספור יותר מדי.
אבל נראה שהנוכחית לא מופרעת משיחות הטלפון התמהוניות, בעוד
הוא ש ק ו ע (נמאס לי) באיזה סרט מדע בדיוני כמו "חולית"
המופתי, או סרט אימה טוב כמו "קנדימן" המחליא, או סרט מאנגה
טוב כמו "אקירה" המטורף.
היא פשוט אומרת לו "תתקשר אחר כך, כשתסיים עם הסרט." הנה ילדה
טובה. את המשפט הזה ינון תמיד שומע, וחושב "יא, איזו אישה
טובה." שוביניסט מסריח. או שלא בעצם? זכותו של אדם לעסוק במה
שהוא אוהב לעסוק בו מבלי שאף אחד ישנא אותו בגלל זה. כן כן,
בהחלט אדוני. והוא גם מתקשר אחר כך, ככה שהוא לא יוצא בנאדם
רע. הוא לא בנאדם רע, ינון. להיפך. הוא בנאדם די טוב אפילו.
מנסה יותר מדי לרצות את כולם, זו הבעיה שלו. אולי הוא יותר מדי
טוב, אפילו.
בכל מקרה, הוא יושב שם, צופה במאנגה הזאת ("וואו, הנינג'ות
האלה כל כך מגניבות"), ופתאום, הופ! דפיקה על החלון. ועוד אחת,
ועוד אחת. "החלון פתוח, מה הקטע הזה של הדפיקות?" חושב ינון.
"אה," מגיע למסקנה, "חצי חלון סגור. אוקיי." וממשיך לצפות
בסרט. עוד דפיקה. מגיעה לינון המסקנה הבלתי נמנעת שצריך לבדוק
מה זה. הוא ניגש לחלון, משער השערות כמו "הגמדים סוף סוף מצאו
אותי" או "כשאח שלי אמר שצבי הנינג'ה אמיתיים הוא לא שיקר"
ואפילו "ביצים!!". אף אחת מהן לא מגיעה לחומרת המצב.
האקס שלו עומדת בחוץ עם אקדח ענקי וכמות אבנים שתסדוק לו את
החלון עוד כמה דפיקות חלוניות. "נו, מה את רוצה?" הוא שואל
אותה בנימוס.
"שתעמוד בדיוק איפה שאתה עוד כמה שניות," אומרת היא, ומרימה
מהר את האקדח הענקי. הוא אף פעם לא עשה את מה שהיא רצתה. כשהוא
נעלם מהר בחלון, היא התחילה לצעוק "היי!!" שנהפך מהר מאוד
ל"אהההה!" כשהופיע חזרה בחלון עם האייץ' קיי אם פי 5. צרור
יריות קצרצר, הראש שלה הופך לעיסה לא משמעותית לאף אחד, והכל
מסתיים. "מושמוש, גאני גאני." הכלבה יוצאת. "חמש, ארבע,
שלוש.." והיא חוזרת, האקדח הענקי בפיה.
"וואו, מושמוש, זה היה מהר, חמודה." הוא זורק לה עצם עצומה
והיא תופסת אותה תוך כדי קפיצה אחורה, ונופלת על הראש. היא
קמה, משתעלת, ונשכבת חזרה על הכרית שלה. "אמא!" הוא צועק.
"מה?" נשמעת צעקה חדה מלמטה. "תנקי בדשא, האחרונה הגיעה
לבסוף." "וואו, אחרי ארבעה חודשים, היא איטית, הא?" "כן," אומר
ינון, וצוחק מכל הלב. "היית אומר לי," היא ממשיכה לצעוק,
"הייתי יורה בה בעצמי. אתה יודע כמה אני אוהבת לעשות את זה."
"כן, מצטער, הייתי קצת עצבני, היא הפריעה לי בסרט." "אהה."
העולם ממשיך מסתובב.