יש בך את אותו המוות הצפוי של חיי,
אותה הנקישה מעבר לדלת,
צעדיי, וידי המסירה את הבריח:
"שלום היכנסי ציפיתי לך"

מסתורית בדרכך אלי.
נפתולי החיים
מזמנים להם יחד חלקי תצרף:
עיניים - חידה,
שפתיים - ידיעה.

גופי שש למות בתוכך,
לתעות בנשמתך,
הממיתה אותנו -
ומחייה את נפשי.

נפשך גדולה מדי לעולם הזה,
דבקים בה רגשות היקום -
הנופל על יצוענו ככוכבים:  
זיעה - עיניים,
זרועות - שדיים.

אך רק לי המפתח לחלון עינייך:
דמעותינו המתנות אהבים,
וכשהן יבשות בפנייך עם שחר,
טעמן מלוח -
מלוח מאוד.

                       (רפי צור, 21/10/97, געגועים לשרון
מרבת עמון)