ילדה.
ילדה קטנה, עומדת לה באמצע מקום כלשהו, היא לבדה, אין שם כלום
ואין שם לא כלום, המקום פשוט ריק מלבד האדמה שעליה היא עומדת.
האפלה חונקת אותה, היא מתכווצת ומתחילה להכנס אל תוך עצמה,
בתוך עצמה היא תהיה בטוחה.
איש צועד אל הילדה, הוא גבוה וקולו עמוק ומהדהדומזכיר פעמון
הלוויה ובקול הזה הוא מצווה עליה להתחיל ללכת.
ילדה קטנה, הולכת לה באמצע מקום כלשהו, היא לבדה, אין שם כלום
ואין שם לא כלום, המקום פשוט ריק מלבד האדמה שעליה היא צועדת.
היא הולכת, רגל אחת מתרוממת, יורדת כדיי לגעת בכלום ובלא כלום
שהופך מיד לעוד אדמה וכך הלאה.
האדמה מתחילה לשנות את צבעה, מחומה היא הופכת לאדומה, אילו
הילדה הייתה יחפה היא הייתה נשרפת, אבל יש לה נעליים.
האדמה שוב משנה את צבעה, מאדומה היא הופכת ללבנה,  אילו הילדה
הייתה יחפה היא הייתה קופאת, אבל יש לה נעליים.
הילדה ממשיכה ללכת, האדמה הופכת לשחורה, אילו הילדה הייתה
מבוגרת היא הייתה מפסיקה לצעוד ממזמן, למבוגרים אין אמון
בנעליים.
היא צועקת , אבל איש אינו שומע את קולה, לכן היא משערת שהיא
אילמת.
כעת אין כל הבדל בין האדמה לאפלה,היא לא רואה איש לכן היא
משערת שהיא עוורת.
איש אינו מדבר אליה, היא חרשת.
היא מפסיקה ללכת ושוקעת למטה, איש לא נוגע בידיה או ברגליה
כדיי לעזור לה, היא גדמת.
איש אינו נמצא כאן כדיי להרגיש את הלמות ליבה, היא מתה.
ילדה קטנה, מתה לה באמצע שום מקום, היא לבדה, אין שם כלום ואין
שם לא כלום המקום פשוט ריק.
הילדה שומעת את הלמות הלב שלה עצמה, היא חיה.
היא צובטת את זרועותיה ורגליה, יש לה גפיים.
היא שומעת את ליבה אשר פועם ומתגלגל, היא לא חרשת.
היא רואה את עצמה, היא לא עוורת.
היא זועקת את שמה ושמעת אותו, היא לא אילמת.
הילדה קמה על רגליה, רוקעת ברגליה, האדמה מתפוררת והילדה נמצאת
בבית ענק שממנו היא לא יכולה לצאת, אבל אותו היא יכולה להרחיב
ולהגדיל כרצונה.
הילדה הפכה לנערה.