יתכן שדסקית עצם, הזהה לזו בה מסופר, ענודה אי שם על האח
התאום שאבדו עקבותיו.
אל הסיפור המרתק התוודעתי תוך עבודתי בחנות נעליים.
כדי לגוון את העבודה אני מנסה את כוחי בזיהוי מהותם ועיסוקיהם
של הלקוחות. כשרלוק הולמס הבלש האגדי, אני מלקט רמזים שמפענחים
לי את מהות האדם. כשם שאצל הספר הלקוחות מורידים כובעיהם
ונינוחים, כך גם כאן כשהם חולצים נעליהם, הם רגועים וחשופים
לבחינה מדוקדקת. מסכותיהם המסתירות את אופיים האמיתי, נמחקות.
קורא אני את סיפוריהם אם במלל ואם בשפת גוף. יש המפרסמים עצמם
בעדיים, אבנים מיוחדות, צמידים, או בקמיעות. אני מפגין
התעניינות בחפצים הללו, דבר שגורר נכונות לשתפני בסיפורים
מרתקים על הדרך בה נרכשו או יוצרו.
חפץ מיוחד צד את עיני בראשית חורף 2001, היה זה קמיע העשוי
מדסקית עצם בעל צורה אובלית ששובץ במסגרת מכסף, גבהו זרת רחבו
שתי אצבעות. שש שורות אותיות בכתב עברי רהוט נחקקו בעצם
הצהבהבה,תוך שהן מודגשות בצבע שחור ופס זיגזג דקיק תוחם בין
שורה לרעותה.
שמע נחקק בשורה הראשונה. ישראל בשניה. בן פורת יוסף
בשלישית. המגן-הקדוש, הנעלה ברביעית ובחמישית. שור מקרין
זעיר רבץ בצנעה על התחתית.
פניתי לסייע לבחור העונד את הקמיע, צעיר כבן עשרים לפי מראהו
ובן עדות המזרח לפי הגיית הח' והע' הוא התעניין בנעלים מרופדות
בפרווה. "יש לנו שני דגמים במידה שלך 41. רוב הצעירים שנוסעים
בתקופה הזו לפולין בוחרים בדגם היקר, שנראה יותר צעיר"המלצתי.
אביו, גבר בשנות הארבעים התבונן בי בהפתעה "מעניין איך ידעת!
ממש פגעת בול"? נעצתי עיני בקמיע העצם של הצעיר ואמרתי בנימה
מתחכמת: "אני מקצוען, תקן אותי אם אני טועה. אתה בן מזל שור,
כמוני, שמך ישראל. קיבלת את הקמיע מאמא בגיל צעיר, כי הייתה לך
בעיית בריאות קשה אחרי הולדתך. אולי אפילו עמדת על סף מוות.
אגב מה שלום יוסף? נו! מה אתה אומר איך הניחוש שלי?" כשסגר את
פיו, אמר: "וואי, וואי כמו קוסם. בחיי, בחלק אתה לא טועה. לא
תופס איך ידעת שאני ממזל שור. אני באמת אגיע גם לפולין אחרי
הטיול לקנדה כך שיש לי צורך בנעלים מחממות. אמא אמרה שקמיע
העצם ענוד עלי מיום היוולדי. היא מהמתעסקים במיסטיקה. לכבודה
אני עדיין עונד אותו. עד כאן זה בסדר, ניחשת נכון, אבל כל
הבב"לת על יוסף, מחלה ומות, לא היו ולא נבראו ".
האב האזין, קימט מצחו ולאחר היסוס ליטף את עורף בנו בחיבה ואמר
"לא יאומן! איך המוכר הצליח לעלות על זה? בינקותך נתגלה מום
חמור בלבך. מרוב דאגה לבריאותך, לא הצלחנו להירדם שבועות עד
שהבראת.
לא דיברנו על זה אף פעם כדי לא להדאיג אותך. עובדה שהקמיע
שמר עליך, סיימת צבא ביחידה קרבית ואתה כדורגלן מצטיין. אמא
שלך נדרה נדר, שאם תבריא, היא תלמד מקצועות הקשורים למיסטיקה,
כדי לעזור לאחרים. למדה הילינג, שיאצו, רייקי, צמחי מרפא,
פתיחה בקפה וקלפים. כל אלה, כפי שאתה יודע, היו חלק מהגורמים
לגירושינו. נמאס לי להתהלך עם ינשופים וכוסות רוח בבית." הסביר
לבנו בחיוך.
"אישה מעניינת. אשמח לפגוש אותה." אמרתי" גם אני למדתי רייקי
ויש לי תחושות. תראו, הנה קיבוצניק כמו קוסם- אני חש שלאימא
כואבת הרגל הימנית, שולח זרם אנרגטי לריפוי." הצמדתי כפות ידי
כמו בתפילה הודית, העליתי הבעה מסתורית והפניתי ידי לכיוון
מערב תוך מלמולים חסרי פשר. אני ניסתי להתחכם, ומה הופתעתי
כשהחל ויכוח ביניהם איזו רגל באמת היא הכואבת לאמא. מבטו
המעריך של האב בחן אותי בקפידה. "יש לך את זה. למדתי להאמין,
עם השנים מהתבוננות ביכולות גרושתי, יש מיסטיקה"!
אגלה כאן סוד מקצועי: למען האמת אין כאן שום מיסטיקה. נהניתי
והשתעשעתי ממעמד של מיסטיקן. טריקים פשוטים ויכולת היקש מעולה
עזרו לי בניחוש. ניסיון של 22 שנים במכירת נעליים אפשר לי
במבט אחד לזהות את גודל הנעל. צעירים רבים, יוצאים לפולין
בתקופה זו, בכל שנה, ורוכשים נעלי פרווה. ציורו של שור זעיר,
בתחתית דסקית העצם, הבהיר לי שהעונד בן מזל שור. היעדר מקף בין
שמע וישראל מסמל את שמו. שלוש המילים המגן, הקדוש, הנעלה,
מסמלים את יעוד התליון כקמיע נגד עין הרע. שיערתי שהוא ניתן
בגיל צעיר כי אז אנו פגיעים במיוחד. הייתה לי בעיה עם השם בן
פורת יוסף לכן שאלתי לשלומו. נו! לא תמיד פוגעים בול.
רוב בני האדם נרתעים כשעולות המילים מיסטיקה, גורל, מזל, או
אפילו עין הרע. נוצרת חומה של אי אמון ואולי חשש. זרעי רתיעה
זו נעוצים באדם מני קדם. פחד מן הכוהנים, רופאי האליל, קוסמי
השבט וכל אלה שיש ביכולתם לתקשר עם האלים. הדתות תמיד השתמשו
במיסטיקה כדי לאיים ולקשור אליהם את המאמינים. נהוג לומר מזל
טוב, בלי עין הרע, או בעזרת השם. האנשים מתחלקים לשנים,
למאמינים בגורל וללא מאמינים. גם המתכחשים, ישמחו לספר על
מקרים משונים שלא מדרך הטבע. כמו לדוגמא: זה עתה עמדו לטלפן
לידיד שלא דיברו איתו מזה כחצי שנה והנה הוא בדיוק מתקשר, ממש
מדברים על החמור והנה הוא מאחור.
אני נמניתי על הלא מאמינים. תמיד הטלתי ספק בכל המתיימרים
והטוענים שיש להם כוחות שלא מדרך הטבע. עד שגיליתי שגם אני
ניחנתי בכוחות כאלה. היה זה לאחר שהחלמתי מהכשת נחש צפע. מצבי
היה בכי רע, תוך ערפול חושים שמעתי שאני גוסס. כך הסבירה האחות
בשקט לחבר שהביאני לבית החולים. כנראה אמירה זו היא שדרבנה
אותי לחזור ולפקוח עיניים. לאחר מכן גיליתי שיש בי יכולות שלא
היו בי לפני גיל שלושים, הזמן בו הוכשתי תוך עבודה בלול.
נחשפתי לתופעות רבות שאין להן הסבר שכלי. אציין אחת מני רבות:
חיפשתי מפה של אזור ים המלח. במחלקת המדידות לא מצאו אותה
והפנו אותי לבית אבנר שם מאוכסנות כל המפות הישנות. בדרכי לשם
הרמתי נייר שהתעופף ברוח והנה זו מפה. המומחה בבית אבנר הרים
את המפה מול האור מישש אותה והתבונן במגדלת בסימני המים. "כן
זה אורגינל!" נדהמתי, "מה אורגינל השנה הכתובה היא 1735,
הייתכן? מפה צבועה ביד מתארת את מסלול נדודי בני ישראל, אחרי
היציאה ממצרים, מסומנים בה כל המקומות בהם חנו והתנחלו? "כן,
זו מפה מאטלס של ההולנדי ריכהרד, לנו יש בגנזך שלנו שני עותקים
טובים יותר," הכריז המומחה בגאווה .
מה תגידו? זה לא משונה? בזמן שאני בדרכי למקום בו שמורות מפות
עתיקות מזדמנת ומתגלגלת לידי מפה בת 266 שנים. אציין שהיו לי
עוד תופעות דומות שאינן ניתנות להסבר הגיוני. עם כל מקרה ומקרה
הלכו ונחלשו בי הספקות לגבי תופעות מיסטיות והתחלתי
להאמין.למען האמת לא הייתי "סגור" עד הסוף ואף התבדחתי על כך
בכל הזדמנות.
סיפור הקמיע העשוי עצם, כבר נשכח.
הגיעה לחנות אישה נאה, כבת חמישים. התבוננתי בה וכהרגלי ניסיתי
להבין מהו עיסוקה. לבושה בגדי ג'ינס מהוהים המקושטים בסיכות,
פייטים ורקמה צבעונית. ענודה תכשיטים לעייפה. עין שלישית
המודבקת על מצחה, נצנצה בשלל גוונים, נדמתה בעיני לצועניה
אחוזת תזזית. לא בדיוק תאמה את הקונה המצויה. למרות הפגנת
העליצות הנסוכה על פניה, הבחנתי בקו דק של תוגה שנשקף בעיניה.
צביונה הותיר בי רושם של אי שקט. שמתי לב שהיא בוחנת אותי ולא
את הסחורה. כאילו ציפתה שאפתח בשיחה. אחרוני הקונים כבר יצאו
כשהתנערה ,כאילו החליטה החלטה, אזרה אומץ ושאלה "אתה ממזל
שור"? "כן נכון" עניתי "למה את שואלת"? "אתה מכרת נעלי פרווה
לבני? כן! הא! אתה מבין במיסטיקה? כן! הא! תודה על ששלחת מרפא
לרגלי".
רצף השאלות והתשובות שהטיחה בי, הפתיעוני. "אני רואה שאת גם
שואלת וגם עונה," מלמלתי, "כנראה אני מתאים לתיאור שקיבלת. מה
את אומרת שהרייקי עזר? אני מאוד מופתע, סתם עשיתי הצגה לבני
משפחתך. רק לפני חודש גמרתי קורס רייקי ולא שיערתי שאפשר לשלוח
כוחות ריפוי למרחקים, כנראה יש בך יכולות קליטה מעולות". "כן
וזה עובד". נימת קולה השתנתה, המחנק בגרונה, שיבש את צלילותו
"עכשיו ברצינות, הייתי רוצה לשוחח אתך על מאורע טרגי עצוב
בעברי. תוכל להקדיש קצת מזמנך"? שאלה בארשת כאובה ובחשש. "אין
בעיה, אני סקרן, אשמח לשמוע אותך. עוד מחצית השעה אסיים את
המשמרת, בינתיים תסתובבי במחלקת נשים, אולי תמצאי משהו
מעניין".
בסלון ביתי על כוס קפה, עשינו הכרה רשמית. "שמי ראומה". אמרה
ברשמיות. "איציק"הצגתי עצמי ולחצנו ידים. ידיה הצנומות חמימות
ונעימות, מבעד לקרקוש עדייה חשתי רטט, כאילו רצתה להעביר בקצות
אצבעותיה מסר כלשהו. החלפנו כמה דברי נימוסים, שיבחתי את יפי
אבניה. הפגינה התעניינות בצורת החיים בקיבוץ אחרי שנת 2000
והחלה לספר: "היה זה לפני עשרים שנה. בחודש השביעי להריוני,
ילדתי תאומים פגים, שהוכנסו לאינקובטור. כל יום אחרי העבודה,
הייתי יושבת לידם ומפטפטת דרך הזכוכית, רציתי שישמעו את קולי
ויתרגלו אלי. אהבתי אותם מאוד, דאגתי לגורלם, חרדתי להם כל כך,
פצפונים! איך יתמודדו עם העולם האימתני. הם הרגיעו אותי כהשיבו
בחיוכים שהחלו לבצבץ בשולי פיהם, כנראה טוב להם כמו ברחם.
אבי, עליו השלום, שהיה צורף בתימן, ייצר עבורם צמד קמיעות מעצם
טלה צעיר. "תענדי להם אותם, זה יגן מכל רע " פסק ואמר. התוכחתי
עם הרופאים שלא אפשרו לי בתחילה להכניס גוף זר לאינקובטור.
לאחר שחיטאתי באלכוהול, הרשו לקשור בחוט אדום את הקמיעות
לרגליהם הזעירות.
חלפו שבועיים, קיבלתי את הגדול, את ישראל. לקחתיו הביתה וערכנו
בחגיגיות רבה ברית מילה לפי המסורת. הקטן יוסף שהיה חלוש
במיוחד נותר בבית החולים. הרופאים לא נתנו לו סיכוי רב. אני
כאם אוהבת לא וויתרתי, ביקרתי יום, יום. האחיות שאבו ממני חלב
אם במשאבת זכוכית, כדי להאכיל את היונק הפעוט.
יום אחד עיכבה אותי האחות בכניסה לפגיה, "אני מאוד מצטערת לבשר
לך בשורה רעה" אמרה בקול קר", התינוק לא החזיק מעמד ומת".
הופתעתי וקיבלתי שוק! רגלי כשלו ונאחזתי במשקוף הדלת. "לא"!
צעקתי. "אני לא מאמינה, אני רוצה לראות את בני".
לא האמנתי כי דווקא בימים האחרונים עלה במשקל ונראה טוב.
רציתי לחבקו פעם אחרונה אך האחות המכשפה לא נתנה לי
להיכנס."תשמחי שיש לך בן אחד בריא,לנשים רבות אין גם את זה"
אמרה ברשעות. גם את הקמיע, כמזכרת, לא רצו לתת לי. עד היום
איני מאמינה שמת. חטפו לי אותו. יוסף בני היקר חי, לבטח ענודה
אי שם דסקית העצם כקמיע על גופו.
שנים רבות זה היה סוד כמוס. בעצם הזכרת השם יוסף, כשמכרת נעלי
פרווה לבני ישראל, הכל צף מחדש.
פניתי לעסוק במקצועות מיסטיים, חשבתי וטעיתי, שאולי כך אוכל
ליצור קשר עם בני שנעלם. אתה הראשון שהעזתי לגלות לו את צפונות
לבי. אולי יש בך כוחות שיוכלו לעזור לי"? שאלה כשעיניה הדומעות
מביטות בי בתקווה.
צמרמורת עברה בי. סיפורה הממני, פתיחותה הישירה ורצונה הכנה
למצוא את בנה האובד אחרי שנים רבות של חוסר תקווה, נסכו בי
אמונה שאולי באם אפרסם את הסיפור הנוגע ללב, אפשר וימצא מישהו
שראה דסקית עצם כזו ויוצר הקשר המחודש בין האם לבנה.
קוראים יקרים, אם ראיתם לוחית עצם צהבהבה, עטורה בכסף, ובה
חרותות אותיות עבריות רהוטות ושור זעיר רבוץ בתחתיתה. אנא
תיצרו קשר.
שליחים תנו סימן.
|
