קוראים יקרים! פרק זה הוא קצר מהרגיל, אך יותר טוב מכלום.
עמכם הסליחה. כפיצוי, הפרק הבא יהיה ארוך ורצוף התפתחויות.
הפצע של אלעד, ששב ונפער בי בעקבות ההכרות עם יהודה, החל
מתעמעם, וכבר לא שתת דם. על אותו כאב ישן כיפר עכשיו קשר החדש
שנרקם עם שותף אחר לאותו סוג של פצע. למרות הקושי שבצבץ בסוף
הפגישה עם יהודה, הייתי מלא תקווה וציפיה לקראת ההרפתקה החדשה,
חשתי שהנה עומד לצאת מתוק מעז, ובהרהורים המטושטשים שלפני
השינה אמרתי לעצמי שאולי כל הסבל היה שווה, שאולי הכל הולך
להשתלם לי בקרוב, כשאמצא את המנוחה ואת הנחלה בזרועות אהבה
חדשה ומבטיחה. ולא היה מאושר ממני.
לפתע היו בי כוחות מחודשים לקום מוקדם בבוקר, לנסוע את הדרך
המאוסה ברכבת לצבא, להעביר את היום. לפתע לא היה איכפת לי
להישאר לישון ב"בית החייל" המוזנח, ולו בלבד שאוכל להישאר בתל
אביב, לפגוש את יהודה ולבלות איתו בלי מגבלת "הרכבת האחרונה".
כמובן, הייתי מעדיף לישון אצלו, במיטתו, בביתו, אולם הדבר לא
היה אפשרי אז, כן, בגלל הארון. הארון תמיד מפריע למיטה, זה
ידוע. מאבק רהיטים סמוי שכזה.
בפגישה הבאה שלנו היה יהודה רעב, והציע ללכת למקום שהוא מאד
אהב, "המקום של ענת" בנחלת בנימין, ליד שוק הכרמל, ומספר
בנינים מאחד הפאבים הפופולרים לגייז אז, "הישי". לא הייתה לי
התנגדות, הרי רק רציתי לבלות במחיצתו, ולא ממש היה איכפת לי אם
זה יהיה בבית קפה באבן גבירול, בחניון "רידינג", במסעדה בנחלת
בינימין. מצדי שיהיה על ראש הגלבוע. כרגיל, אסף אותי יהודה
מהצבא, נסענו ליעדנו, חנינו בסמטה חשוכה וריקנית והמשכנו לשבת.
יהודה, כהרגלו, שלח מבטים בוחנים ומאוימים לכל עבר, וכשהרגיש
בטוח, התחיל לנשקני. שיתפתי פעולה ברצון, ובחופשיות רבה יותר
מבפעמים הקודמות. בלהט ההתגופפות הוריד יהודה את חולצתו וגרם
לאווירה להתחמם אף יותר. ליטפתי את חזהו ברוך בעוד שאני כמעט
יושב עליו, מנשק את פיו, את צווארו ואת פטמותיו. לפתע עברה
צללית של דמות במרחק מה מן המכונית בהמשך הסמטה. הדבר הבהיל את
יהודה וגרם לו ללבוש את חולצתו. "מה אני עושה? מתפשט באמצע
הרחוב!" נזף יהודה בעצמו.
יצאנו מהאוטו וצעדנו בנחלה לכיוון "המקום של ענת". התחשק לי
לשלב את זרועי בזרועו של יהודה, אבל עצרתי בעדי. כשהגענו, בעלת
המקום ענת קיבלה אותנו בחום, והבנתי שהיא מכירה את יהודה
מפעמים קודמות שביקר שם. היא הייתה אישה תימניה נמוכה שחומה
ומתולתלת, באמצע שנות ה30- לחייה, והייתה בשלהי היריונה. המקום
הוא ביתי קטן וחמים ויש בו ארבעה שולחנות לכל היותר. התישבנו
בשולחן הפינתי הצמוד לחלון הזכוכית הפונה לרחוב. יהודה ישב
כשגבו לרחוב, ואני ישבתי מולו. הוא הזמין 'פתות בולגרית
וצהובה' וקולה, ואני לא הזמנתי כלום, או אולי רק שתייה. לא
הייתי רעב. כעבור עשר דקות בערך קיבל את המנה שלו, וטרף אותה
כחיה מורעבת. הוא בקושי דיבר או נשם במהלך האכילה, וכל פתיתי
הבצק העטופים בגבינה נמסה נעלמו כליל בין לסתותיו ונשטפו בזרמי
קולה. הבטתי בו מוקסם.
קצת לפני שסיים התיישבה איתנו לשולחן ענת ודיברה איתנו, אינני
זוכר על מה. כנראה שבמהלך השיחה דבר מה גרם לי לחייך, כי אני
זוכר איך מבטה נדלק, איך אצבעה הופניתה לעברי ואיך היא אמרה
לי: "יש לך חיוך יפה, חמודי". ואני זוכר איך אחרי זה יהודה
הרגיש פתאום נינוח ואמר לי שאני באמת חמוד ואז רכן לעברי ונשק
לי נשיקה קצרה והחלטית. כשעזבנו את המסעדה הקטנה, נפרדה מאיתנו
ענת ואמרה לי "אל תפסיק לחייך את החיוך הזה". קיוויתי בליבי
שיתמזל מזלי ואזכה להגשים את דבריה, להמשיך לחייך, להמשיך
להיות מאושר עם יהודה.
יצאנו משם, ויהודה הכריז שהוא רוצה להיכנס ל"הישי" לראות מי שם
ולהגיד שלום. ה"הישי" היה אז עבורו אחד העוגנים היחידים
ונקודות הקשר הבודדות לעולם החדש יחסית עבורו. אני העדפתי לא
להיכנס לשם, בעיקר משום שהייתי לבוש מדים, ולא חשתי בנוח. הוא
התעקש, אך גם אני התעקשתי. לבסוף הוא ויתר הלכנו לאוטו. הוא
החזיר אותי לבית החייל, כרגיל, אוחזים ידיים בזמן הנסיעה,
מלטפים זה את זה, וקצת לפני שהגענו, הטיל יהודה פצצה: הוא
עדיין לא יודע מה הוא רוצה והוא לא מעוניין שאני אפגע מכל העסק
אז לדעתו עדיף שנוריד פרופיל. את שארית הדרך העברנו בשתיקה,
כשאני מביט החוצה מנסה להיאבק בדמעות שכבר החלו לטשטש את
ראייתי.
לא הייתי בנוי לקוטביות הרגשית שאפפה את הפגישות עם יהודה,
לפערים העצומים בין עתיד מבטיח וורוד ביחד לבין עירפול מוחלט
של רגשות; בין תחושת קלילות ואופטימיות לבין כבדות ומועקה. זה
טילטל אותי לחלוטין. הוא עצר לי מול בית החייל, נפרדנו בנשיקה
קצרה, ירדתי מהאוטו והלכתי לישון בלב כבד. |
